נ.מ סופיה:
אני ואבא שלי יישרנו את ההדורים בינינו. הוא התנצל על התנהגותו ואני על שלי, למרות שבדרך כלל אני לא מתנצלת, אמרתי לו שאני אוהבת אותו וחיבקתי אותו לפני שהלכתי. זה בעיקר בזכות מייקל שדחף אותי ללכת לדבר איתו.
כשנכנסתי למכונית שלו, לפני שהוא התחיל לנסוע השתלט עליי דחף שאני לא מבינה מאין הגיע.
"איך היה?" הוא שאל ומיד כשסיים את המשפט התנפלתי עליו בנשיקה, הוא היה מופתע ממני ואני לא פחות מעצמי. הוא הניח את ידו על גבי והעלה אותה לאט לכיוון שיערי.
"בשביל מה זה היה?" הוא שאל בחיוך כשהתרחקנו
"זו הייתה הדרך שלי להודות לך" אמרתי, הוא חייך חיוך שובבי והחל בנסיעה.
אני לא בטוחה מהן אבל אני בטוחה שיש לי רגשות כלשהן כלפיו והנשיקה הזאת הייתה ההוכחה לכך.
אני שונאת את זה, אני לא רוצה לפתח רגשות או לקיים מערכת יחסים כלשהי, זה אף פעם לא נגמר טוב.
מאוחר מדי לחלק הרגשי, אני צריכה למנוע את האפשרות שיקרה בינינו משהו, למרות שאני משתוקקת לו. הנשיקה לא הייתה דרך טובה למנוע זאת.
החלטתי מה תהיה הדרך הטובה ביותר למנוע את זה.
מאחר וסיכמנו שהקשר שלנו יהיה פיזי בלבד וללא רגשות אם אתוודה באמת כלפיו זה ייפסק מיד.
הוא הניע לי את האוטו כשהגענו ואז עזר ללורטה לרדת במדרגות ולהיכנס לאוטו, אני עוד הייתי בחוץ.
"אני צריך ממך טובה" הוא אמר כשלורטה הייתה בתוך המכונית ולא שמעה.
"אני מתכנן לבוא מיום חמישי בערב עד לסוף השבוע, אני רק צריך שתוודאי שהיא תהיה בבית, לא היה קל לשכנע את הקפטן.."
"אני אדבר איתך" הוסיף לבסוף
הנהנתי בראשי ולא אמרתי מילה נוספת.
"דאגתי לך" אמרה גברת לורנס כאשר התחלתי בנסיעה
"לא התכוונתי להדאיג אותך" השבתי
"אני יודעת מתוקה, האמת היא שאת קצת מזכירה לי את עצמי" היא אמרה וזקפתי גבה
"אחרי שבעלי עזב הייתי אבודה, באופן מוזר אני מקבלת ממך את אותה ההרגשה" היא אמרה, הופתעתי מאיזכור בעלה שמעולם לא דיברה עליו הרבה, גם לא עם מייקל. לא הבנתי אם מה שהיא אמרה אמור להיות העלבה ולכן בחרתי לא להגיב.
גברת לורנס הבחינה בכך והמשיכה על מנת להבהיר את עצמה באופן מובן יותר.
"מה שנזקקתי לו באותה תקופה היה מישהו לדבר איתו, אני אשמח להיות המישהו הזה עבורך" היא אמרה, זה הרגיש מוזר ולא מצופה
"תודה אבל אני בסדר" סירבתי
"בכל מקרה, אם תרגישי צורך לדבר אני אהיה פה בשבילך, את יודעת איפה אני גרה" היא אמרה וציחקקה, היא נשמעת כזו אימהית.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?" החלטתי לאזור אומץ ולשאול אותה על אבא של מייקל מאחר והיא נראתה פתוחה יותר איתי מבעבר.
''כמובן" היא אמרה ושאפה נשימה חדה כאילו היא מצפה לשאלתי.
"מה קרה עם בעלך?" ניסיתי למצוא ניסוח עדין
"אני אספר לך בקצרה. הוא היה אהבת חיי והתחתנו, הוא לא רצה ילדים ולי לא היה אכפת. אחרי שנתיים של נישואים נכנסתי להריון, לא רציתי להפיל את התינוק ודרך אגב זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי אפילו שאז זה לא נראה כך.
בכל מקרה הוא עשה מאמץ כדי להישאר עבורי ועבור מייקל, היה לו קשה, הוא לא היה בשל לאבהות.
כשמייקי היה בן שנה וחצי או שנתיים הוא עזב, כמובן שדיברנו על זה לפני. הצבתי לו תנאי שאם הוא עוזב אינו חוזר." היא סיפרה באיטיות ואז נאנחה
"הוא חזר אחרי כמה שנים אבל סירבתי לקבל אותו חזרה, לא יכולתי לדעת אם הוא באמת בשל או שהוא חוזר בגללי, הסיבה העיקרית שלא הסכמתי לקבל אותי הייתה מייקל- הוא כבר הוה גדול יחסית ואני מאמינה שאם פתאום משום מקום היה לו אבא זה היה מערער אותו" היא הסבירה והנהנתי
"אף פעם לא סיפרתי לו את זה, בבקשה אל תגידי לו על זה" היא ביקשה ממני לא לספר
"ברור" אמרתי, נראה שבסופו של דבר היא זו שהייתה צריכה מישהו לדבר איתו.
לאחר שהורדתי אותה בביתה וחזרתי לביתי נרדמתי ישר, הלכתי לישון בהרגשה טובה, שמחתי שסוף כל סוף אני ואבי בסדר, התגעגעתי אליו.
ביום רביעי זו היום הולדת שלי, בדרך כלל אני מתלבשת בה קצת יותר חגיגי ויוצאת עם קייט לבר כלשהו או למסעדה. השנה זה לא יקרה, אני שוקלת לנסוע לאבא שלי במקום. הייתי מעדיפה שהוא יסע לפה אבל הוא לא מרגיש טוב במיוחד בחודשים האחרונים ונסיעה ארוכה תעשה לו רע.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
