𝐢𝐜𝐞

פרק 33

נ.מ סופיה:

מייקל הוריד אותי ואז התניע לי את האוטו.
לא החלפנו הרבה מילים לאחר שהתפרצתי עליו.
זה הגיע לו.

התחלתי בנסיעה לבית של אבא שלי.
בזמן האחרון אני חושבת הרבה על העבר, אולי כי מעלים נושאים שניסיתי לשכוח, אולי זה מודחק אבל זה תמיד שם.

העבר שלי לא טרגי אבל הוא זה שעיצב אותי להיות הבן אדם שאני היום, אני מניחה שזה החלק העצוב בו- הבן אדם שהפכתי להיות.

באותה תקופה, למרות שזו הייתה תקופה קשה, היא לא הרגישה ככה, כי היה לי עם מי לדבר ומאז שהוא עזב אני מרגישה את המועקה הקבועה הזאת בחזה שלי. ניסיתי לדבר על זה עם קייט לפני אבל זה לא היה מספק, היא לא ממש התייחסה לזה.

אחרי שהוא עזב זו בערך התקופה שבה התחלתי להפוך את העצב לכעס, כדי שיהיה לי איך לשחרר אותו, כמובן שזה לא עבד וזה נשאר שם ואפילו יותר גרוע, הכעס נהפך להרגל שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו בשום צורה והוא רק הולך ומחמיר, אני מתעצבנת על דברים שלא אמורים לעצבן אותי.
זה דפק אותי לכל החיים. הפך אותי לבן אדם מריר.

הלוואי והייתי מתמודדת עם דברים בצורה טובה יותר, אולי הייתי מסוגלת למצוא אושר היום, אולי הייתי בן אדם שונה. אבל מה שהיה היה ולא ניתן לשנות את העבר, אני מסתפקת במה שיש לי.

האמת היא שהכל התחיל לפני, הרבה לפני.
לכל אמא ובת יש את העליות והמורדות שלהן.
לא לנו, אמא שלי מעולם לא הראתה לי חיבה כשאני חושבת על זה אני די בטוחה שהיא מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אני לא אשכח שהאשמתי את עצמי על זה כי את ג'יידן היא כן אהבה.

אפילו היה להם יום קבוע שהם הולכים לאכול ארוחת בוקר, היא הייתה נותנת לו לפספס לימודים בשביל זה.
אבא שלי לעומתה אהב את שנינו בגלל זה תמיד הייתי יותר קרובה אליו מאשר אליה למרות שהוא היה רוב הזמן בעבודה.

מאז שאני זוכרת הם תמיד היו רבים אחד עם השני, כמובן שהיו להם גם רגעים יפים - מעטים, אבל בתוך כל הכאוס הזה איך היה אפשר לזכור אותם?
עם השנים זה הלך והחמיר.

ככל שההורים שלנו התרחקו אחד מהשני זה קירב אותי ואת ג'יידן יותר. שנינו היינו סובלים מהריבים שלהם ויכלנו לדבר על זה רק אחד עם השני.
כל אחד היה מתפלל לאח כזה, הוא לא היה רק אחי אלא גם החבר הכי טוב שלי, הערצתי אותו.

חוץ מהחלק שבו הוא עזב כשהיה בן 18, ללא התרעה מוקדמת, פשוט ארז את דבריו ועזב.
הייתי ילדה תמימה בת 12, האמנתי שהוא יחזור.
אספתי את הדברים שהוא השאיר בחדרו ושמרתי בקופסה כדי שאוכל להביא לו אותה כשהוא יחזור.
אבל הוא לא חזר. אני עדיין נוטרת לו טינה על זה.

נשארתי להתמודד לבד עם החרא של ההורים שלי.
הדברים בבית השפיעו עליי בבית הספר, התרחקתי מכל החברים שלי, מלבד קייט שעכשיו גם היא לא רלוונטית. וכשהיא עזבה לבית ספר אחר נשארתי לבד. והאמת היא שזה לא הפריע לי, אני זו שהתרחקה מכולם.

בגיל 14 הם סוף סוף התגרשו, אחרי שנים של סבל.
התרגשתי כל כך לעבור לגור עם אבא שלי סוף סוף אבל הוא עבר לעיירה רחוקה, מעולם לא הבנתי למה.
נשארתי עם אמא שלי בלית ברירה, כל החיים שלי היו פה.

כחצי שנה לאחר שאמי הכירה את וויליאם עברנו לגור איתו ועם הילדים שלו בוילה שלהם.
הייתי בת 17 והתחלתי לעבוד בספרייה.
ברגע שהפכתי להיות בת 18 אמא שלי לקחה את ההזדמנות הראשונה להעיף אותי משם.

הייתי הולכת לגור עם אבא שלי אבל קייט והעבודה שלי הספיקו כדי להשאיר אותי שם.
עם קצת עזרה כספית מאבא שלי קניתי את הבית שלי.
כמובן שהחזרתי לו ברגע שהיה לי מספיק, הוא לא רצה לקבל את הכסף אבל די כפיתי עליו את זה.

את המכונית הישנה שלו, אבי תיכנן לתת לג'יידן, מאחר שהוא עזב אני קיבלתי אותה וזה היה מעל ומעבר, לכן גם התעקשתי להחזיר לו את הכסף.

התנערתי ממחשבותי כשהבנתי שהגעתי.
דפקתי על הדלת אך למרבה המזל היא הייתה פתוחה.
"אבא?" קראתי ומיד אחר כך נשמע שיעול, דלת חדרו הייתה סגורה ודפקתי עליה.

"אבא" קראתי בקול רם יותר, לפעמים השמיעה שלו לא הכי טובה.
פתחתי את הדלת באיטיות, הוא ישב על המיטה עם הגב לכיווני.

התקדמתי פנימה והנחתי את ידי על כתפו והוא נבהל
"אבא?" אמרתי בקול חלש
"אכלת אתמול?" שאלתי
"לא הייתי רעב, שמתי במקרר" הוא אמר והרגשתי שהוא קר כלפי, בצדק.

"אתה רוצה לעשות הליכה?" ניסיתי להשכיח ממנו את מה שקרה אתמול.
"אני עייף, האמת היא שבדיוק התכוונתי לנוח" הוא אמר.
"אין בעיה" אמרתי והידקתי את שפתיי.

יצאתי מחדרו, החלטתי לעשות הליכה בעצמי.
מה אני אמורה לעשות? אני לא יודעת כמה זמן אני כבר הלכתי אבל איכשהו הגעתי לבית של מייקל, הייתי פה רק פעם אחת ואין לי שמץ של מושג איך להגיע לפה ברגל. ובכל זאת אני פה.

הטלפון שלי צילצל, זו הייתה לורטה
"הלו, סופיה?" היא אמרה
"כן" השבתי בקצרה
"לגבי יום ראשון, אין צורך שתבואי" היא אמרה
"אוקיי" השבתי
"ביי מותק" היא ניתקה לפני שהספקתי להשיב

התחלתי לחזור לבית של אבי, מקווה לטוב.