נ.מ סופיה:
מאחר והוצאתי את רוב כספי על הלוויה של אבא שלי הייתי חייבת לעבוד. המשכורת בספרייה ממוצעת והספיקה לי אבל החודש הולך להיות די לחוץ, במיוחד עם כל התשלומים של הבית.
חשבתי למצוא עבודה נוספת אבל העבודה בספרייה תופסת לי את רוב שעות היום ואני לא חושבת שיהיה לי מספיק כוח לעבודה נוספת אחרי הספרייה.
לאחר שדיברתי עם מייקל לפני יומיים הצלחתי להירדם. מחר אני אראה אותו כשאקח את לורטה אליו ואקח ממנו את המפתח לבית של אבא.
אחרי שאשקה את ברי אין לי מה לעשות, אולי אחפש עבודה שם רק לסופי שבוע ואחרי זה אחזיר את לורטה.
התארגנתי לשינה, כשהייתי בבית של אבי היה לי קשה להירדם אבל בסופו של דבר נרדמתי.
פה זה סיפור אחר, אני לא מצליחה להירדם בכלל.
רציתי להתקשר למייקל אתמול ולפני יומיים אבל זה היה מוזר אם הייתי מתקשרת.
היום התקשרתי.
"הלו" הוא ענה
"מייקל?" אמרתי
"את לא מצליחה להירדם" הוא אמר
"כן אבל לא בשביל זה התקשרתי, רק רציתי לוודא שאתה זוכר שלורטה באה מחר" אמרתי
"על מי את עובדת? את יודעת שאני זוכר, אם קשה לך להירדם את יכולה פשוט להתקשר את יודעת" הוא השיב
"אני לא צריכה אותך בשביל להירדם!" התעצבנתי
"אני בטוח שלא" הוא השיב בקול רגוע
"יש לי רעיון, למה שלא תבואו עכשיו" הוא הציע
"אני בטוחה שלורטה ישנה עכשיו" עניתי
"היא תוכל להמשיך לישון בנסיעה" הוא אמר
"אני לא רוצה להעיר אותה" אמרתי
"אני אתקשר אליה" הוא אמר וניתק.
הכנתי תיק, אני מניחה שאשאר בבית של אבי.
הטלפון צלצל לאחר כמה דקות.
"מה בסוף?" שאלתי מיד
"לכי לאסוף אותה, היא עכשיו לוקחת כמה דברים"
"אוקיי" אמרתי וניתקתי.
כבר הורדתי את האיפור אבל התאפרתי שוב במהירות
לאחר מעל חצי שעה שבה ניסיתי להתניע את המכונית המטומטמת הצלחתי ונסעתי ללורטה.
היא כבר חיכתה לי למטה עם תיק קטן ונכנסה למכונית, היא נראתה ערנית למדי.
"היי" אמרתי
"היי מותק, מה שלומך?" היא שאלה בחיוך
"אני בסדר, מה שלומך?" עניתי בקצרה
"אני מרגישה מצוין האמת, כל כך התגעגעתי לבני, קפצתי מאושר כשהוא הציע את הרעיון" היא אמרה בהתלהבות ונתקפתי קנאה, הלוואי ואמי הייתה כך.
הפעם האחרונה שדיברנו הייתה לפני שאבי מת, אני לא חושבת שהיא יודעת בכלל. היא בטח תכעס שלא אמרתי לה, אמרתי למייקל אליה אבל אני לא בטוחה שהוא התקשר, אשאל אותו היום.
"סופיה מותק, הכל בסדר?" היא שאלה
"כן ברור" השבתי
"את נראית מעופפת, נסעת הרגע באור אדום" היא אמרה
"שיט" מלמלתי לעצמי, מייקל היה הורג אותי אם היה יודע, סיכנתי את אמא שלו.
"זה בסדר, רק תשימי לב" היא אמרה והסתכלה עליי
בדאגה.
הכבישים היו ריקים והנסיעה עברה די במהירות.
לורטה נמנמה במשך חצי נסיעה.
"הגענו" אמרתי לה
"מצוין" היא אמרה בהתלהבות
עלינו יחד למעלה, דפקתי על הדלת אבל לורטה פשוט פתחה ונכנסה.
מייקל ישב על הספה ומיד קם כשראה אותנו, את לורטה. החיוך על פניו היה רחב ועיניו היו עייפות.
הוא חיבק אותה ורק אחרי זה היא הרשתה לעצמה להיות עייפה שוב.
הוא חיבק אותי במהירות, הוא ולורטה ישבו קצת ודיברו, הוא ביקש שלא אלך עדיין, פשוט הייתי שם וברבע לארבע לפנות בוקר לורטה פרשה לישון.
מייקל השאיר לה את חדרו.
"על מה רצית לדבר?" שאלתי, העייפות הרגה אותי
"לפני שאגיד לך אני חייב לשאול, מה קרה בינך ובין ג'יידן?" הוא שאל, הוא עשה טעות שהעלה את זה, במיוחד עכשיו כשאני עייפה ומתוסכלת מחוסר היכולת שלי לישון.
"אני לא רוצה לדבר על זה!" נהפכתי לתוקפנית
"הכל בסדר, אבל מה שיש לי להגיד לך קשור אליו" הוא אמר, אני לא בטוחה איך הוא מכיר אותו בכלל
"אז התשובה היא לא!" אמרתי בתוקפנות, המחשבה על ג'יידן ממלאת אותי בזעם, אני שונאת אותו.
"תשמעי לפחות מה יש לי להגיד" הוא אמר
"ממש קשה לו, הוא היה קרוב לאבא שלכם ורייצ'ל חושבת שהוא רוצה להיפגש איתך" הוא אמר
"זה שקר! הוא לא היה קרוב לאבא שלי!" תקפתי
"למה אתה חייב לעשות את זה עכשיו?!" הפניתי את זעמי למייקל, שוב המוח שלי מנסה להרחיק אותו ממני כי אין מצב שזה ייגמר טוב.
"אני מצטער, הבטחתי לה שאנסה וניסיתי, את לא חייבת לפגוש אותו אם את לא רוצה" הוא אמר וחיבק אותי, למה הוא חייב להיות כל כך מדהים. אני שונאת את זה.
"אני חושבת שאני אוהבת אותך" אמרתי מבלי לשלוט על עצמי כאשר הוא חיבק אותי, הוא שיחרר את החיבוק והסתכל לתוך עיניי, יכולתי לראות בעיניו שזה לא הדדי, הוא היה חסר מילים.
"אני לא יודע מה להגיד" הוא אמר בשקט
"אל" אמרתי "אל תגיד כלום" הוספתי
"רק הייתי צריכה להוציא את זה, אני לא מצפה לכלום" אמרתי
"אתה יכול להביא לי את המפתח לבית של אבא שלי?" שאלתי, אני רוצה לעוף מפה.
"בטח" הוא אמר והלך להביא לי את המפתח.
אני שונאת את עצמי, אני מרגישה מגוחכת. אפילו בהתחלה סיכמנו שלא נערב רגשות בנינו, עכשיו מאוחר מדי.
הוא חזר עם המפתח וירדתי למטה, לא אמרתי אפילו ביי, התנשמתי בכבדות, הכל הולך ונהרס.
בזמן שניסיתי להתניע את המכונית כבר עלתה השמש.
מאחר וכבר עלתה השמש ואין סיכוי שהייתי מבקשת ממייקל להתניע לי את המכונית, לא אחרי מה שקרה, החלטתי ללכת ברגל.
לקחתי את התיק שלי והאוויר של הבוקר היה קר ומעורר אבל קר לי יותר מבפנים, אני מרגישה מועקה על החזה, אני מקווה שלא עשיתי טעות כשאמרתי לו את זה, הוא הפך להיות אדם כל כך משמעותי עבורי ואני לא מוכנה לאבד אותו.
הגעתי לבית של אבי. עמדתי בחוץ וקפאתי מהמחשבה שהבית היה ריק לגמרי כל השבוע.
נכנסתי פנימה, האורות היו כבויים אבל נכנס אור מבחוץ. התמוטטתי על הספה, אולי פה אצליח להירדם. זה לא עבד.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
