נ.מ סופיה:
בחצי הדרך הבנתי ששכחתי לקחת את המפתח לבית של אבא שלי, תכננתי לקנות מדחום בדרך ובגלל זה לא נכנסתי הביתה, שם המפתח לבית שלו נמצא.
הוא לא נמצא בצרור המפתחות שלי כי אני אף פעם לא משתמשת בו, אבא שלי תמיד בבית. הוא אמר שהוא מחכה לי אבל כבר מאוחר, שתיים עשרה וחצי. אני מקווה שהוא עדיין ער.
הנסיעה עברה די חלק, השיחה שהייתה לי עם מייקל היא אולי השיחה הכי ארוכה שהייתה לי עם מישהו בזמן האחרון. הוא לא נורא כמו שחשבתי. אנחנו נגיע עוד עשר דקות בערך. בהמשך יש בית מרקחת שפתוח בשעה הזאת, אני אבקש ממנו לעצור שם.
כשהיינו קרובים לשם ביקשתי
"אתה יכול לעצור לי פה לרגע?" הצבעתי על המקום
הוא הנהנן בראשו ועצר, לקחתי את התיק שלי ויצאתי, קניתי מדחום, לא היו שם אנשים וחזרתי
"זה היה מהיר" הוא אמר
"היה שם ריק" השבתי
הוא הוריד אותי בכתובת שאמרתי לו, בבית של אבא שלי, הוא הביא לי את המספר שלו ואמר לי להתקשר אליו כשאני אסיים כדי שנחזור יחד והמשיך לנסוע.
דפקתי על הדלת והוא לא ענה, צלצלתי בפעמון והוא גם לא ענה, קראתי לו ולא היה מענה, התקשרתי אליו ושמעתי את הטלפון מצלצל מבפנים אבל שום קול אחר. דפקתי חזק יותר על הדלת במשך רבע שעה.
האור בסלון היה דולק יכלתי לראות את זה מהחלון.
העובדה שהוא דולק גורמת לי לחשוב מחשבות רעות.
ניסיתי קצת יותר ואז כבר לא הייתה ברירה.
אני צריכה לטפס דרך החלון הפתוח, כבר עשיתי את זה כמה פעמים אבל זה לא קל. אחד הדברים השנואים עליי. אני לא יכולה לטפס עם התיק אז זרקתי אותו פנימה לפני שטיפסתי.
ניסיתי לטפס כמה פעמים על הקיר ללא הצלחה, החלקתי בגלל הנעליים שלי, בלי הנעליים אני לא אצליח בכלל. ניסיתי שוב ושוב, כשנגמרו לי הכוחות התיישבתי ונשענתי על הקיר לנוח קצת כדי שאוכל לנסות שוב.
אחרי מספר נסיונות סוף סוף הצלחתי לתפוס את החלון והתחלתי לטפס כמו שצריך ואז נשמעה צפצפה של משטרה שנפסקה אחרי רגע, נשמעה סגירת דלת של מכונית ופחות משנייה אחרי זה שמעתי קול צועק
"רדי למטה!" הסתכלתי וזה היה שוטר, עם אקדח, מכוון עליי.
עזבתי את החלון ונפלתי למטה, זו הייתה אחת מהנפילות הכואבות האלה שנופלים על הישבן ואי אפשר לקום אחרי אבל קמתי בכל זאת עם כאבים שזרמו בגבי.
השוטר התקרב אליי והחזיק את זרועי, הכל קרה כל כך מהר ומשום מקום מייקל היה שם
"חכה רגע" הוא אמר לשוטר
"מה את עושה? בגלל זה לא רצית להגיד לי את מי את הולכת "לבקר"?!" הוא אמר לי בכעס
"אתה מכיר אותה?" אמר השוטר
"מה?! לא! זה הבית של אבא שלי" צעקתי לו
"נברר את זה בתחנת משטרה" השוטר אמר
"לא! אני צריכה להיכנס לשם, הוא לא עונה לי!" הרמתי את קולי בכעס, הרגשתי רותחת מזעם
"כמו שאמרתי נברר את הפרטים בתחנה!" השוטר אמר בתוקפנות, מייקל סימן לו עם היד לחכות רגע והשוטר נכנס לניידת.
"קחי נשימה עמוקה ותסבירי" הוא אמר ברוגע
בדרך כלל אני שונאת כשאומרים לי מה לעשות אבל הפעם זה מקרה חריג. לקחתי נשימה עמוקה
"היום הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב ואמרתי לו שאני אבוא אני ניסיתי לקרוא לו ולהתקשר ולדפוק מיליון פעם אבל הוא לא עונה ואני חושבת שאולי קרה לו משהו" אמרתי במהירות, אני שונאת לשתף מה שקורה בחיים שלי במיוחד עם אנשים שאני יודעת שאראה שוב, אז לפחות שיהיה מהר.
"למה לא התקשרת למשטרה? או אליי?" הוא שאל
"זרקתי את התיק שלי פנימה לפני שטיפסתי והטלפון בתוכו" עניתי.
"חכי פה" הוא אמר והלך לניידת, הוא דיבר עם השוטר במשך שתי דקות וחזר,
"אנחנו נבדוק את זה" הוא אמר, השוטר השני התקדם והוא דפק על הדלת בחוזקה, וראה שאין מענה.
הוא ניסה לבעוט בדלת ולפתוח אותה אבל זה לא עבד.
הם הלכו לכיוון החלון, ועשו מה שאני עשיתי.
"אני חייבת להיכנס לשם" אמרתי למייקל
"אסור לה להיכנס לשם עד שלא נוודא שהיא לא משקרת" השוטר המעצבן אמר
"אני אכנס איתה" מייקל אמר
"בסדר" ויתר השוטר
מייקל עשה לי סולם גנבים וטיפס בקלות אחריי.
עברתי מעל התיק ומייקל היה מאחוריי,
נכנסתי לחדר השינה של אבא שלי, הוא שכב על המיטה בעיניים סגורות.
"אבא!" קראתי וניערתי את גופו
הוא קם באיטיות
"שכחתי שאת באה" הוא אמר בקול חלוש
"ומי זה?" הוא שאל והסתכל לכיוון מייקל.
"אני עובד במשטרה אדוני אני פה רק כדי לוודא שהפרטים שהיא נתנה נכונים" הוא אמר בביטחון
"משטרה? למה?" אבא שלי שאל
"שכחתי להגיד לך שמצאתי את המדחום והכל בסדר, לא היה לי חום, לקחתי כדור ואני מרגיש יותר טוב" אבא שלי הוסיף ואמר. אני כל כך כועסת עליו עכשיו, אני דאגתי לו, הבכתי את עצמי ונסעתי שעתיים כשיש לי מחר עבודה בשמונה בבוקר בגלל שהוא שכח להגיד לי שהוא מרגיש טוב.
"התקשרתי אליך, קראתי לך, דפקתי חזק על הדלת וצלצלתי על הפעמון ולא ענית!" תקפתי אותו
"השמיעה שלי כבר לא מה שהיא הייתה פעם" הוא ענה. הרגשתי את הגוף שלי בוער מכעס.
המחשבה שאני צריכה לנסוע בחזרה הביתה עם מייקל אחרי מה שקרה הרגע גורמת לי לרצות לתלות את עצמי. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך נרגזת במיוחד בגלל אבא שלי, בדרך כלל אמא שלי היא זאת שעושה את זה.
יצאתי החוצה, לנשום את האוויר הקר, לנסות להירגע.
אני לא רוצה לראות את אבא שלי כרגע.
אם אני אראה אותו אני אתפוצץ עליו ואני מרגישה שהפעם אני לא אוכל להתאפק.
"רוצה לחזור?" מייקל היה מאחורי ושאל
"כן!" עניתי מבלי להצליח לשלוט על כעסי
נכנסתי חזרה פנימה, לקחתי את התיק שלי, הוצאתי ממנו את השקית עם המדחום וזרקתי על הרצפה.
אני הולכת להתחרט על זה מחר אבל לא אכפת לי כרגע.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
