נ.מ מייקל:
"אני לא חושב שיש אוטובוסים בשעה הזאת" אמרתי ושברתי את השתיקה שהייתה בזמן שחיכינו למעלית.
"אני יודעת" היא השיבה בקרירות ולא הסתכלה עליי.
"את חוזרת ברגל?" שאלתי, היא הנהנה בראשה. ונכנסו למעלית שנפתחה.
יצאנו מהבניין והתקדמתי לעבר המכונית שלי ואז נעצרתי, "בואי, אני אקח אותך לבית שלך" אמרתי
"לא צריך." היא אמרה בקצרה.
"תפסיקי להיות עקשנית ובואי! זה לא בטוח ללכת ברגל לבד בשעה כזו." אמרתי, היא נאנחה ובאה.
היא נכנסה לאוטו ושמה חגורה, התנעתי את האוטו
"רגע" היא אמרה, "אתה יכול לכבות את המנוע?" היא ביקשה, פעם ראשונה שמישהו מבקש ממני דבר כזה
סובבתי את המפתח חזרה וכיביתי, היא הושיטה את ידה וסובבה אותו שוב "התגעגעתי לזה" היא אמרה ברווחה וצחקתי, היא נשארה רצינית.
היא מוזרה, ומשום מה אני לא נרתע מזה, להפך, אני אוהב את זה, זה הופך את היצור הקר והמרושע שהיא למשהו אנושי יותר. היא אמרה לי את הכתובת שלה ונסעתי.
הנסיעה הייתה שקטה אבל לא בצורה מביכה.
מזל שלא נתתי לה ללכת ברגל, השכונה שהיא גרה בה לא הכי בטוחה, אני יכול לראות את זה רק מהנסיעה פה. עצרתי ליד הבית שלה, זה בית קטן וישן עם חצר קטנה וריקה וגדר נמוכה מברזל, ממולו נמצאת המכונית שלה.
"אפשר לבקש ממך טובה?" היא שאלה לפני שהיא ירדה מהאוטו, אני מדמיין או שהיא התרככה?!
"את ביקשת יפה או שדימיינתי?!" אמרתי בהפתעה, היא גילגלה את עינייה "לא משנה" היא השיבה ויצאה.
יצאתי מהאוטו אחריה, מסוקרן לדעת מה היא צריכה
"חכי, מה את צריכה?" שאלתי
"אתה יכול להתניע לי את האוטו?" היא ביקשה
לאן לעזאזל יש לה לנסוע בשעה כזו אחרי שהיא לא הייתה בבית יום שלם ולמה היא לא ביקשה ממני לקחת אותה ישירות לשם? בכל זאת הנהנתי בראשי והיא פתחה את האוטו.
התנעתי אותו
"אין לך דלק" אמרתי
"שיט" היא מלמלה
"את צריכה הסעה?" הצעתי
"זה רחוק" היא השיבה בקצרה
"אני נוסע רחוק, אולי זה בדרך" עניתי לה
היא נאנחה ואמרה לי לאן היא צריכה לנסוע.
מה הסיכויים?! אני גר שם, וזה המקום שאליו אני נוסע עכשיו.
אמרתי לה שאני נוסע לשם
"מה יש לך לחפש שם?" היא שאלה, בכל זאת, זאת עיירה קטנה ולא מוכרת.
"הדירה שלי שם, אני צריך להביא דברים משם" עניתי
"מה את מחפשת שם?" שאלתי
היא היססה לענות
"אני הולכת לבקר שם מישהו" היא השיבה
היא לא אוהבת לשתף פרטים על עצמה.
נכנסנו שוב למכונית, היא נראתה עייפה
גם אני הייתי עייף אבל מאז שעזבתי אני לא מצליח לישון, אפילו עכשיו כשחזרתי זה כבר לא אותו דבר אז אני לא חושש שארדם, אני ישן אולי שעתיים בלילה וזה ככה כבר כמה שנים.
"את יכולה לישון אם את רוצה" אמרתי, יש לנו נסיעה של שעתיים והיא נראית מותשת.
היא הנידה בראשה, הזדקפה על הכיסא ומזווית העין ראיתי אותה מסתכלת עליי ובוחנת אותי
"למה אתה גר כל כך רחוק?" היא שאלה
"לא עניינך" השבתי לה כמו שהיא ענתה לי היום.
"אתה תינוק" היא נשיבה בעוקצניות
"לא נראה לי" השבתי והנדתי בראש
עברו בערך עשר דקות בשקט
"רק שתדעי, אני מעריך את זה שאת עוזרת לה ללא תמורה" אמרתי
"ממ?" היא לא הבינה על מה אני מדבר
"שמעתי מה שאמרת לה היום, לאמא שלי לפני שנכנסתי לחדר, שהיא לא צריכה לשלם לך" אמרתי
היא פשוט הנהנה בראשה וניסתה להישאר ערה, לא קשה להבחין בזה, היא פשוט יותר מדי עקשנית.
כשאנשים עייפים הם נוטים להיות יותר כנים, בגלל זה משאירים חלק מהנחקרים בחדר חקירות הרבה זמן או שחוקרים אותם בלילה.
"את מי את הולכת לבקר?" שאלתי
"מה אכפת לך?" היא השיבה תוך כדי פיהוק
"סתם, מתעניין" עניתי, השיטה הזאת לא עובדת עליה.
"בכל זאת את זאת שהולכת להישאר עם אמא שלי אחרי שאני אחזור והדבר היחיד שאני יודע עלייך זה השם שלך" הסברתי, היא נאנחה
"מה אתה רוצה לדעת? תשאל ואני אחליט על מה לענות ועל מה לא" היא אמרה
"בת כמה את?" שאלתי
"עשרים ואחת" היא השיבה בקצרה
"כמה זמן את עובדת בספרייה?"
"ארבע שנים" היא ענתה, זה אומר שהיא עובדת שם מגיל שבע עשרה.
"יש לך חיות מחמד?"
"לא" היא הנידה בראשה
"כלבים או חתולים?"
"כלבים" היא ענתה
"פיצה או המבורגר?"
"המבורגר" היא השיבה
"עכשיו תורי לשאול שאלות" היא אמרה ונראתה קצת יותר עירנית, היא הזדקפה בכיסאה לכיווני
"זה לא מה שסיכמנו" השבתי לה
"לא נורא תתמודד" היא אמרה
"אין בעיה, אבל אני מחליט על מה לענות ועל מה לא" השבתי, היא הנהנה בראשה
"במה אתה עובד?" היא שאלה
"משטרה, בלש משטרתי ליתר דיוק" עניתי
"שאלתי במה אתה עובד לא מה התפקיד שלך" היא השיבה בעוקצניות, הנדתי את ראשי בייאוש
"בן כמה אתה?" היא המשיכה
"עשרים ושש" עניתי
"למה אתה גר כל כך רחוק מאמא שלך?" היא שאלה בישירות, אני שונא את העובדה שאני גר רחוק ממנה, שונא לדבר על זה או לחשוב על זה אבל החלטתי לענות בכל זאת.
"שובצתי לעבוד כאן, לא היו צריכים אותי שם ומאז אני נמצא פה" אמרתי בקצרה, לא פירטתי
"יש לך אחים או אחיות?" היא שאלה
"בן יחיד" עניתי
"לך?" שאלתי
"עכשיו תורי לשאול, אל תרמה" היא לא ענתה לשאלה
"איך אני מרמה בדיוק אם אין חוקים?" השבתי
"אל תתחכם" היא השיבה וחייכתי.
"אתה לא עייף?" היא שאלה בפתאומיות
"נשארה לך שאלה אחת" אמרתי
"לא נכון, נשארו לי שתיים" היא ענתה
"אני שאלתי אותך חמש ואת שאלת ארבע" אמרתי
"אתה שאלת שש, שאלת גם איך אני מרמה אם אין חוקים" היא אמרה בחיוך ונראתה גאה בעצמה, כאילו חיכתה לרגע הזה כל חייה.
"זה לא נחשב" אמרתי
"אז כששאלתי אם אתה עייף זה גם לא נחשב" היא ענתה והשאירה אותי ללא תשובה.
"בסדר, יש לך שתי שאלות" ויתרתי
"ההורים שלך גרושים?" היא שאלה, השאלות שלה הרבה יותר כבדות ואישיות משלי.
"אני לא עונה על זה" אמרתי מעט בתוקפנות.
"אין בעיה, אבל עדיין נשארו לי שתי שאלות" היא אמרה, הנהנתי בראשי ברצינות. ציפיתי לשתיקה מביכה מצידה אחרי שעניתי בתוקפנות אבל זה לא הרתיע אותה, לא שזאת הייתה המטרה, זה פשוט יצא ככה.
"האם לדעתך קורנפלקס נחשב למרק?" היא שאלה בטון רציני, השאלה הזאת והרצינות שבה היא שאלה אותה תפסו אותי לא מוכן והתחלתי לצחוק, תוך שנייה האווירה באוטו השתנתה מקצה לקצה, ראיתי מזווית העין שהיא חייכה חיוך קטן כשהיא חשבה שאני לא רואה, היא יודעת בדיוק מה היא עושה.
"זה לא נחשב מרק" עניתי מבלי להצליח לעצור לגמרי את הצחוק.
"נראה לי שאני אוותר על השאלה האחרונה" היא אמרה ויכלתי לשמוע את החיוך שלה, אבל לא לראות אותו.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
