𝐢𝐜𝐞

פרק 44

נ.מ סופיה:

לאחר הטלטול שעברתי עם לראות את ג'יידן אחרי כמעט 10 שנים, לפגוש את אשתו ואת האחיין שמסתבר שיש לי חוויתי התקף זעם רציני.
אמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם, לפחות חלק מהם.

כן התכוונתי לכך שאני רוצה שיניחו לי לנפשי, אני רוצה להתאבל על אבי ולקחת את הזמן שלי לפחות לנסות להחלים אבל בכל פעם רק מתווספים עוד דברים שמקשים עליי לעשות זאת.

לא הצלחתי לאכול כלום, תחושת הבחילה שהייתה באופן קבוע בגרוני מאז שאבי מת רק התגברה אחרי שראיתי את ג'יידן.

למרות שבעיקרון גירשתי את מייקל הוא לא עזב.
הוא נשאר פה. הוא ישב לידי על הספה.קמתי ממנה והלכתי למטבח, אני חייבת לנסות לאכול משהו, אבא שלי היה מאוכזב אילו היה יודע כמה גרוע אני מתפקדת מאז לכתו.

לא מצאתי שום דבר שיתעכל בקלות אבל בקבוק הוויסקי שעל המדף קרץ לי, אני יודעת שאני לא צריכה לשתות המצבי ובטח שלא על בטן ריקה אבל אני עלולה לשכוח מהצרות שלי ולו לרגע קטן, זה נראה שווה את זה.

מזגתי לעצמי מעט בכוס ומיד לאחר ששתיתי אותה התחרטתי על זה. האלכוהול לא השפיע ועשה לי באלגן בבטן, רצתי לשירותים והכל יצא. לא עברה אפילו דקה מאז ששתיתי, הרגשתי את שיערי מוזז מפניי ויד מונחת על גבי ומלטפת אותו ותוך כדי שאני מקיאה את מיצי הקיבה שלי כי כמעט ולא הכנסתי כלום לפה השבוע הרגשתי את החרטה דוקרת את ליבי.

כשסיימתי להקיא נשענתי על האסלה, מייקל הלך וחזר עם כוס מים והחרטה התגברה
"אני מצטערת" אמרתי והרגשתי את הקיא עולה שוב אבל כלום לא יצא
"כן אכפת לך" אמרתי והחזקתי את כוס המים בידי
"אני זה שצריך להתנצל, אמרתי דברים בלתי נסלחים, אני מקווה שתסלחי לי על זה" הוא אמר והנהנתי בראשי. הוא עזר לי לקום ולשטוף את פניי, נכנסתי להתקלח.

"אני חושבת שאני מוכנה לחזור הביתה" אמרתי כשיצאתי מהמקלחת. הייתי פה מעל שבוע.
"זה תלוי בך, באיך שאת מרגישה" הוא השיב
"יש משהו שאני צריכה לעשות קודם" אמרתי
"מה?" הוא שאל בבלבול
"אני צריכה לבדוק מה הצמח הזה" אמרתי והרמתי את העציץ
"נעבור במשתלה בדרך" הוא אמר והנהנתי

יצאנו לדרך, ניסיתי להירדם אך המחשבות שוב הציפו את ראשי. האם זה ייתכן שג'יידן ואבי חזרו להיות בקשר לפני שהוא מת? הרי כשג'יידן בא הוא ניסה לפתוח את הבית עם מפתח ואבא עבר לבית הזה רק אחרי שג'יידן עזב כך שאין סיכוי שיכל להיות לו מפתח מלפני. ואם הם חזרו לקשר למה אבי הסתיר את זה ממני? עכשיו יש לי הזדמנות לגלות למה ג'יידן עזב, במשך כל השנים האלה האמנתי שזה בגלל שהוא לא יכל לסבול את הריבים של הורינו אבל תמיד הייתה לי הרגשה שהייתה סיבה נוספת, הרגשה שהדחקתי.

חשבתי על זה והבנתי שאם לא מייקל אז הייתי נאלצת לחיות את שאר החיים שלי בחרטה- בפעם האחרונה שראיתי את אבי בחיים אני כעסתי עליו ואילולא מייקל הוא היה מת כשאנחנו בריב, עכשיו המילים האחרונות שלו אליי היו "אני אוהב אותך" ובמקום חיים מלאי חרטה נשאר לי זיכרון יפה ממנו וכל זה הודות למייקל.

למרות שלא הייתי בשפיותי השבוע הרגשות שהתחילו לי כלפי מייקל כן היו שם והם הלכו והתחזקו. אני חושבת שהתקף הזעם שיצא עליו היה בעצם התת מודע שלי, שיודע שזה לא יעבוד, מנסה להציל אותי אבל ללא הצלחה כי מייקל נשאר שם ואני אוהבת אותו על כך.

אני יודעת שהוא עדיין אהב את האקסית שלו.
אני יודעת לפי התמונה שלה שהייתה במסך הבית שלו שאני לא הטעם שלו.
אני יודעת שאני גרה רחוק ממנו.
ואני יודעת שאני בן אדם קשה, לא קל להיות איתי.
אין שום סיכוי בעולם שזה יעבוד וזה צובט את המעט שנשאר מהלב שלי.

"הגענו" מייקל אמר והבנתי שלא נרדמתי כלל במהלך כל הנסיעה, הוא כנראה חשב שישנתי כי עיניי היו עצומות מהרגע שנכנסתי למכונית שלו.

פקחתי את עיניי והיינו במשתלה, הצמח היה בין ידיי
נכנסנו פנימה ושאלנו את המוכרת איזה צמח זה
"זאת ברלנדיירה כינורית" היא ענתה, השם הזה מסובך לי מדי, אני פשוט אקרא לו ברי.
"כל כמה זמן צריך להשקות אותו?" שאלתי
"פעם בשבוע" היא השיבה
"תודה" השבתי ויצאנו

נכנסנו למכונית ושוב ניסיתי להירדם
"אנחנו פה" מייקל אמר
הסתכלתי החוצה וראיתי את ביתי שנראה לי פתאום זר. יצאתי מהמכונית וגם מייקל יצא.
"לבוא איתך?" הוא שאל והנדתי בראשי
חיבקתי אותו, הוא נראה מופתע אבל חיבק אותי בחוזקה.

הוצאתי את המפתח לבית של אבי והושטתי אותו למייקל, הוא לקח אותו והסתכל עליי בבלבול
"אתה יכול להחזיר אותו לבית של אבא שלי?" שאלתי והושטתי לו את ברי
"אני אקח את המפתח שבוע הבא כשאבוא להשקות את ברי" אמרתי
"ברי?" הוא אמר בחיוך
החיוך שלו מאיר את כל החשכה שברחוב הזה.

נכנסתי לביתי, עבר קצת יותר משבוע והמקום מרגיש לי קר ומנוכר. החיסרון של אבא שלי מורגש בכל מקום. לא ייתכן שהוא לא כאן.
נותרתי לבד.