להתחיל מחדש

פרק 1- מקום מפלט

עלים צהבהבים נשרו על מדרכות הרחוב, וצבעו את בוסטון בצבעי הסתיו. לא רחוק מכאן נמצא הבית החדש שלנו, שאליו עברנו לפני שבוע בדיוק- לאחר התקרית.

צעדתי ביער לבדי, מנסה להתרגל לדרכים החדשות ולאוויר הקריר. רשרוש העלים נשמע בכל צעד שפסעתי, דבר שהעניק לי תחושה טובה מהרגיל, זה היה הרעש היחיד שנשמע באזור. ידיי הארוכות ליטפו שדרות עצים בעלי עלים יבשים, שנשרו מכל נגיעה קטנה שלי ונחתו ארצה. השקט הזה היה מקום המפלט שלי, הסיבה היחידה ששמחתי במעבר לכאן. לא היו בסביבה יותר מידי אנשים או חיות, פשוט שקט, רק אני תחת פריסת שמיים כהים, צועדת ביער הקרוב לביתי החדש.

צלצול קלוש בקע מכיס מכנסיי, והבנתי שזה הזמן לחזור הביתה, לרעש וההמולה שבמעבר. רגליי פסעו בדרך שכבר נראתה מוכרת, בשל כך שדאגתי לפסוע בדרך זו כל יום מהיום שהגענו, להכיר כל פיסת אדמה מחוספסת.

תוך דקות ספורות הגעתי אל הדלת החומה הגדולה שבכניסת הבית ונכנסתי פנימה באדישות. אמא התעסקה עם משהו על מחבת במטבח, ולאוזנה נצמד טלפון והיא דיברה בקולי קולות. ארגזים עוד היו פזורים בכניסת הבית, על שלושת המדרגות הרחבות שהובילו לסלון המשפחתי. תהיתי כמה זמן הם עוד ישבו שם, עד שמישהו ייקח יוזמה ויפנה אותם למקום פחות מרכזי בבית.

לנדון רץ בין החדרים, מצחקק בקול ומטיס מטוס משוכלל באוויר, שיערו הבלונדיני מוסט לאחור עם כל נפילה על פניו והוא צוחק. כמה שאהבתי את הצחוק של אחי הקטן, הוא מאושר.

עם כל הרעש אף אחד לא הבחין בבואי, אני ניצלתי את ההזדמנות ופניתי מעלה לחדרי החדש. החדר שלי היה בהחלט גדול יותר מהחדר שהיה לי אז בפלורידה, ועדיין לא הספקתי לאבזר אותו. באמצע החדר עמדה מיטה רחבה עם סדינים בצבע שמנת, לצידה עמדה שידה עם מנורת לילה מסוגננת, כזו שהשתמשתי בה לעיתים תכופות, כאשר קראתי ספר עד אל תוך השעות הקטנות של הלילה. שידת הטואלט הכהה שלי התאימה לצבע המיטה והארון. היא עדיין לא אובזרה בשום דבר, מלבד לבושם אהוב שתמיד נמצא עליי. לצד הארון עמדה מראה ענקית וארוכה שנפתחה לקופסת תכשיטים מרשימה, שגם היא עוד נותרה מעט ריקה. הרמתי ארגז אחד מאלו שעמדו בפתח לחדרי, וזרקתי אותו על המיטה בבוטות. לא היה לי הרבה מה לעשות, ולכן פרקתי דברים נוספים, כמו בגדים, בשמים ותכשיטים. רוב התכשיטים שלי היו צבעוניים וארוכים, ולצידם היו תכשיטים עדינים מזהב וכסף.

הרמתי את שרשרת הזהב המוכרת, זו שלא ענדתי כבר זמן רב. שמי נכתב באותיות מסולסלות על גבי השרשרת, ותליון לב קטן נוסף בצידו השמאלי. התבלטתי במשך זמן מה האם לענוד אותה, אך לבסוף החלטתי לתלות אותה יחד עם התכשיטים האחרים. זו הייתה המתנה האחרונה שאבי קנה לי ליום הולדת, יום ההולדת הששה עשר שלי, בטענה שרציתי זאת ממזמן. הוא צדק, באמת רציתי אותה כבר זמן רב, אך לא העזתי לבקש ככל שמצבו של אבי הדרדר. לבסוף הוא נפטר, וחודש שלם שהוא כבר לא איתי. חודש שלם ללא החיבוק שלו, הצחוק שלו, החיזוק שלו.