סצנה 1
[החדר של נייל, מלון וולט דיסני, 18:17, הערב שאחרי?]
נייל: (מנער את לואי, שעדיין ישן במיטה שלו) יו, אתה חי?
לואי: (רוטן, מסתובב, עיינים בקושי פתוחות) מה השעה? איפה אני?
נייל: איפה אתה חושב?
לואי: (חיוך חלש) גיהנום?
נייל: מספיק קרוב.
לואי: (מצמץ, פוקח עיינים, קול של בוקר) מה השעה?
נייל: שש. ישנת כל היום. אתה מתכוון לאכול משהו?
לואי: (מתכרבל לתוך עצמו) הבטן שלי הורגת אותי.
נייל: אז בלי אוכל?
לואי: (נאנח) לא... יש לי בחילה. הקאתי? (בולע) לפה שלי יש טעם של חרא. הקאתי, הא?
נייל: על החולצה שלך. על המיטה. על הרצפה. אתה צריך מקלחת. שנינו צריכים האמת.
לואי: (מתכווץ) שיט... (יד על הפנים) זה מגעיל. סליחה. הקאתי על עצמי? (מקלל בשקט, מובך) אלוהים. אסון מהלך.
נייל: (מושך בכתפיו) זה לא היה אחד הלילות הטובים שלך.
לואי: כמה נורא הייתי?
נייל: (לוגם מבקבוק של משקה אנרגיה, זהיר) אתה זוכר משהו?
לואי: (מנענע בראשו, נושף) אני זוכר את ג׳וש. כל השאר מחוק... יש לי בחילה. אני מרגיש כאילו הורעלתי. אני מריח נורא. (מסתכל על נייל) מה לעזאזל קרה?
נייל: (נאנח, בולע, מסיט מבט ואז מסתכל שוב על לואי) אנחנו צריכים לדבר.
לואי: (מצחקק) אתה נפרד ממני? (נייל שקט, לואי מתפכח) משהו קרה? משהו נוראי? חירבנתי על עצמי?
נייל: (מושך בכתפיו) סוג של. לא החלק של החרבון. על החלק הנורא. (עוצר) תשמע, לו... אתה היית נורא אתמול בערב. וזה לא היה כמו... כמו משהו שנוכל לצחוק עליו, אתה עושה דברים טיפשים, זה סבבה. אבל זה לא היה משהו כזה.
לואי: (מודאג) אוקי...
נייל: אתה היית מתוסכל ואני הייתי מתוסכל ואף אחד לא ממש צחק או נהנה.
לואי: (מסתכל על הרצפה) סליחה. התנהגתי כמו טיפש. (רוצה לברוח) אני-זה לא יקרה שוב. אני לא אעשה את זה שוב.
נייל: (יושב לידו) זה מה שאני רוצה לדבר עליו.
לואי: התנצלתי. אני באמת מצטער. אני מובך. (נוגע בשיער של עצמו, מלא מודעות עצמית) אתה צודק. אני משתכר כמו בחורה לבנה ואתמול הוכחתי את זה. (נחירה יבשה) אני צריך להתנהג פחות כמו נערה בקולג׳.
נייל: אל תתנצל. זאת אומרת, כן, מה שעשית היה... לא הכי טוב אבל אני לא אומר לך את זה כדי שתתנצל בפני. אני לא צריך את ההתנצלות שלך.
לואי: (נרתע) זה החלק שבו אתה נותן לי את הנאום של ה׳אני צריך מרחק׳?
נייל: מה?
לואי: (נושף) אלינור לא רוצה לדבר איתי יותר. היא לא רוצה שנהיה חברים. (משלב ידיים) כי אני בן זונה ואני מבין את זה. (שתיקה קצרה) אני פשוט שואל אם זה הנאום שאתה הולך לתת לי... אם כן שמעתי אותו. אני אצא מהחדר שלך.
נייל: (נוגע בירך שלו) לא, לו, זה לא מה שאני מנסה להגיד. בכלל לא. אני לעולם לא אפסיק להיות חבר שלך. אנחנו בסטיז. עברנו את הדברים הכי גרועים שיש ביחד. אנחנו עוברים אותם כרגע. אני לא אנטוש אותך.
לואי: (מהנהן, רגשני) אתמול היה לא נורמלי. לא סתם שתיתי עד שהגעתי למצב הזה. (מתקשה) היה לי יום ממש רע ו-ונשברתי... זה למה. זה נדיר. זה לא יקרה שוב. אני לא אתן לזה לקרות שוב.
נייל: אני מבין...
לואי: אני פשוט לא רוצה שתחשוב שאני אדיוט שתיין. אני לא צריך שהחברים שלי יעשו עליי בייביסיטר. אני מסתדר כמו שצריך גם לבד.
נייל: (תומך) אני יודע. (שתיקה כבדה) מה קרה אתמול?
לואי: (שקט, מרוחק) היה לי ריב גדול עם הארי. אמרתי כמה דברים שלא הייתי צריך להגיד. הוא אמר כמה דברים שהוא בהחלט לא היה צריך להגיד. הכל החמיר משם. שנינו היינו דוחים ו-ואני, לפחות מהצד שלי, אני לא יכול לדבר בשמו-אולי הוא בסדר, פשוט בסדר, אולי לא אכפת לו... (בולע) אבל מצידי, אני ממש נפגעתי. זה ממש כואב.
נייל: (מופתע אבל מסתיר את זה) מה הוא אמר?
לואי: דברים... לא נפגעתי מזה. זאת אומרת, היה קשה לי לשמוע אותם, כן. זה דיכא אותי אבל אני לא-אני לא פגוע בגלל מה שהוא אמר.
נייל: אז מה?
לואי: (מנסה לשלוט בנשימה שלו) אני הייתי ממש רע אליו. קטעתי אותו. הפרעתי לו. דחפתי אותו. כל הדברים האלו שהבטתי לעצמי שאני בחיים לא אגרום לו לעבור-כל אותם דברים שאני שונא שאחרים עושים, עשיתי את כל זה. (מושך באפו) זה היה אכזרי. זה היה נמוך. אני שונא את עצמי על זה. כל פעם שאני רב, אני שורף גשרים. אני תוקף כדי להרוג. אני הורס חברויות. תמיד הייתי ככה. אני קודם מפיל את הפצצות הגדולות-כל הדברים שהם סמכו עליי איתם-זה לגמרי מתועב. אני שונא את עצמי אחרי זה אבל באותו הרגע, אני לא יכול להפסיק. אני לא עוצר. זה תמיד מאוחר מידי. מגיע לי להיות לבד.
נייל: (סימפטי) לא, לו, לא מגיע לך. לאף אחד לא מגיע להיות לבד ובטח שלא לך. אתה עושה כל כך הרבה בשביל החברים שלך. אתה תהרוג בשבילם, כל אחד ואחד מאיתנו. פשוט יש לך קושי בלהראות את זה ובכל פעם שאתה מרגיש כאילו נכשלת, אתה מרגיש רע ומנסה אפילו פחות. אתמול, היית עצבני. נכנסת למגננה. אתה לא שולט בעצמך כשאנשים דוחקים אותך לזה. אנשים לא הגרסא הטובה ביותר של עצמם כשהם רבים. ואתה נוטה להיות מאוד אמ, אימפולסיבי.
לואי: (נאנח בכבדות) רק לדבר על זה גורם לי לרצות לשתות שוב... שיט.
נייל: (שתיקה ארוכה, רציני) לואי, אני לא הולך לאסוף אותך שוב אם תשתכר. אני סיימתי עם לעזור לך להתפכח. זה לא בריא וזה נהיה בעיה. אז אם אתה רוצה לבחור בחיים האלו, אם אתה רוצה לשתות, תהנה. אני עדיין אבלה איתך כרגיל...
לואי: אבל אתה לא תטפל בי יותר אם אני אקיא על עצמי ואבכה-בכיתי, נכון? אתמול בלילה? בטוח בכיתי.
נייל: בכית עד שנרדמת.
לואי: (מקלל, פנים בידיים שלו, מושפל) סליחה. אלוהים, זה-סליחה. לא התכוונתי להעביר אותך את זה. לעולם לא- (נאנח בכבדות, נושך שפה, שקט) אני מבין את זה. זה בסדר. אתה לא צריך לתת לי להתעלל בך, כאילו, להעיר אותך ולתת לך לנקות את החרא שלי. זה טוב שאתה נותן לי אולטימטום.
נייל: אני לא רוצה שזה יהיה אולטימטום. אני רוצה לתמוך בך בכל דרך אפשרית. זה מה שחברים הכי טובים עושים. (מחזיק את היד שלו) אבל אני דואג, לואי. אני שונא לראות אותך בכאב הזה ואני רוצה לעזור לך לא להגיע לזה שוב. אתמול לא צריך להיות משהו קבוע-זה יכול להפסק. סיימון אומר שיש יועצים, אולי אתה צריך-
לואי: אני לא אעשה את זה שוב.
נייל: לואי.
לואי: אני מבטיח. (בוהה בו במבט מלא משמעות) אני לא אשתכר ככה שוב. בפעם הבא שאני אצא משליטה, יש לך זכות לתת לי אולטימטום בנוגע ליועץ. אבל למדתי את הלקח שלי.
נייל: אני... לא יודע...
לואי: אני לא רוצה לאבד אותך ואני לא רוצה לאבד את עצמי ככה שאני אחזיק את עצמי עד שאני אוכל להתמודד עם זה.
נייל: ואם לא תוכל-
לואי: (מתקשה) אני אלך ליועץ.
סצנה 2
[החדר של נייל, מלון וולט דיסני, שבוע לאחר מכן, 8:47, ברו טיים]
לואי: אני לא עצוב. לא אכפת לי. זאת אומרת, מה הטעם באכפתיות בכל מקרה? זה כבר עבר. דם מתחת לגשר.
נייל: מים... ואם לא אכפת לך, אז למה אתה לא מדבר איתו?
לואי: אני לא רוצה.
נייל: לואי.
לואי: מה?
נייל: מה נסגר? עבר שבוע. אתה לא חושב שזה הזמן ל-
לואי: אני לא רוצה לדבר איתו.
נייל: אתה ילדותי. אתם עובדים יחד. זה לא מביך?
לואי: ביקשתי מסיימון לשנות כמה משמרות. הוא לא היה מרוצה אבל כנראה חשב שזה עדיף על פיטורים. אז עכשיו אני עושה משמרות הפוכות. אני בקושי רואה אותו. אני חי חיים חסרי הארי. אני הולך לעבודה ועושה את העבודה שלי ולא אכפת לי.
נייל: הגעת לשלב שבו לדבר עם סיימון קל יותר מלדבר עם הילד הזה? אחי, מה הוא עשה, שפך מים על האקסבוקס שלך?
לואי: (מושך בכתפיו, מריר) בפעם האחרונה שניסיתי לדבר איתו, הוא עזב באמצע המשפט שלי. אני לא מתמודד עם החרא הזה. ניסיתי. הוא עזב. טוב, מאמי, כרצונך.
נייל: הוא עזב מבלי לפתור את זה?
לואי: הוא אפילו לא נתן לי לסיים לדבר. אתה יודע שאני שונא את זה.
נייל: אני יודע אבל תבין-
לואי: הוא את רצה לפתור את זה. הוא לא! הוא-
נייל: אתה משמע כמו ילד שוב.
לואי: (רוטן) אשמתו.
נייל: לואי, העלבת אותו. העלבת אותו מאוד. זאין אמר שהוא כמעט חווה התמוטטות נפשית באותו הלילה.
לואי: (מודאג) באמת? (מקמט גבות) איך זאין יודע בכלל?
נייל: הארי הלך ישירות אליו אחרי זה. הוא ישן אצל זאין כל השבוע.
לואי: מדברים על מקצועיות בלשמור על מערכת יחסים חברית ללא סקס.
נייל: (נוחר) הארי הוא השפחה של זאין-ככה זה היה עוד מההתחלה. פרי מקבלת ימים. הארי מקבל לילות.
לואי: (מקמט גבות) אתה לא חושב שזה מוזר?
נייל: (מושך בכתפיו) לא אכפת לי מספיק כדי שתהיה לי דעה. הם קרובים.
לואי: האריהרצה לזאין על הפליטות שלו? אחרי הכל, זה הפה הגדול של זאין שהרס את המשחק הקטן שכולכם שיחקתם. (נייל מגלגל עיינים, לואי נשמע כמעט חסר תקווה) הארי כעס על זה?
נייל: בכלל לא. ההפך. הוא הרגיש אשם. הוא חושב שהכל באשמת השקר שלו.
לואי: זו באמת אשמתו. אני שמח שהוא מבין את זה.
נייל: (מתעלם ממנו) הוא חושב שמגיע לו שתתנהג אליו ככה.
לואי: (עוצר, לא בטוח) איך ככה?
נייל: זה שאתה לא מדבר איתו. הוא חושב שזה היה עתיד לקרות ככה או ככה. הוא לא ממש מופתע. הכין את עצמו לזה.
לואי: אז מה... (פגוע, מסתיר) הוא לא ינסה לתקן את זה... או מה? זה די התור שלו לנסות.
נייל: הוא לא.
לואי: (בולע, הרוס) שיהיה... לא צריך אותו גם ככה. (בבירור מוטרד) הם עדיין מדברים, הארי וזאין?
נייל: כן, זאין הוא היחיד שראה את הארי בשבוע האחרון. הוא... מתחבא. וזה גורם לאל וליאם להיות מודאגים, מה שאומר שאני צריך לדבר איתך.
לואי: אז לא ממש אכפת לך מהמצב, אבל להם כן ואתה השומר שלי?
נייל: משהו כזה. כן אכפת לי אבל-
לואי: אבל לא מספיק כדי להתמודד איתי אם אתה לא חייב?
נייל: (מקמט את אפו) זה לא זה... אני לא יודע מה להגיד. כשאתה נהיה ככה, מתעקש להתעלם מאנשים, זה די סופי. אתה חותך אותם מהחיים שלך וזהו זה.
לואי: אתה לא הולך לדחוף אותי לתקן את זה? לשחד אותי? לאיים עליי?
נייל: מה הטעם? הארי יתגבר. עדיף ככה.
לואי: (עקוץ, המום) ואוו.
נייל: מה?
לואי: (רגשני) אתה מבין כמה מעליב זה היה, נכון?
נייל: מה?
לואי: בעיקרון אמרת הרגע שעדיף לו בלעדיי-מה שנכון, אני יודע, כולנו יודעים, הוא בעצמו יודע-אף אחד לא רוצה אותי בסביבתו. אבל בתור החבר הכי טוב שלי לפחות תעמיד פנים שאתה מחבב אותי.
נייל: אני כן מחבב אותך, לואי. ולא התכוונתי לזה ככה. זה יצא לא נכון. התכוונתי שאולי שניכם, אתה והוא, פשוט לא מתערבבים טוב, מבחינת אישיות. אולי זה היה אמור לקרות. אננ לא רוצה לפתור את הריב הזה ואז לסיים עם ריב אחר הרבה יותר גרוע על הגב שלי. אסור לאחסן זיקוקים ליד דינאמיט.
לואי: אז זאין שטף לך את המוח? נשמע כמו משהו שהוא היה אומר.
נייל: (מתפכח) זאין לא רוצה לדבר איתך יותר.
לואי: (מתנשף בסרקסטיות) ברור. כל כך מתאים לו לזרוק עליי את המידע אה זה ולנקות את עצמו.
נייל: הוא ממש כועס על איך שהתייחסת להארי והוא מפחד שאם הוא יראה אותך הוא יפוצץ אותך מכות.
לואי: הוא יכול לנסות. (נושף) הוא צריך להתעסק בחרא של עצמו. אני חושב שצדקתי שרציתי שיגידו לי את האמת.
נייל: הוא באמת אף פעם לא הזכיר את אד? הייתי בטוח שידעת על האקס שלו. אני מופתע שאף פעם לא חיברת את כל החלקים, אבל מצד שני אולי לא כזה מופתע. אתה עיוור לדברים שאתה לא רוצה לראות. זאת מין הגנה עצמית. פלוס, אתה והוא לא הייתם ממש חברים כשאד עדיין היה בסביבה.
לואי: לפני כמה זמן הם נפרדו?
נייל: עבר זמן, שמונה חודשים, אולי עשרה. אני לא זוכר את התאריך המדוייק שהוא היא ביקר אבל אני יודע שזו הייתה הפעם האחרונה. הוא זרק את הארי לפני שהוא עזב, אני חושב. הוא רצה לעשות את זה פנים אל פנים. הארי לקח חופשה... אתה זוכר כשהוא נעלם לחודש או משהו? זה היה כשהם נפרדו. הארי נשבר לגמרי.
לואי: (דאגה מוסתרת) זה היה כזה נורא?
נייל: מאוד. ממה שהבנתי מאחרים, הארי היה היסטרי. אלינור אמרה שהוא התעורר כל לילה והתחנן להתקשר לאד-זאין היה צריך להילחם איתו על הפלאפון כמה פעמים. הוא התקשה לישון. הוא התקשה לאכול. הוא היה שבור.
לואי: אלוהים אדירים. והממזר לא עשה כלום?
נייל: לא ממש. אד תמיד ענה להודעות ותמיד ענה לפלאפון כשהארי היה בהתקף חרדה, גרם לו לצאת מזה, אפילו אמר לו שהוא אוהב אותו. אבל זה החמיר את המצב בשביל הארי, לשמוע את אד, אז זאין בסופו של דבר אמר לו לא להתקשר יותר עד שהוא יתקן את הבלאגן שלו. בין זאין לאד יש זעם אבל הם מעמידים פנים שהם מחבבים אחד את השני לטובת הארי. אד חושב שזה אשמת זאין שהם נפרדו... (שקט, מלא אשמה) כולנו חושבים ככה... קצת.
לואי: למה?
נייל: אד וזאין... הם רכושניים. והארי היה אדמת הקרב שלהן. שניהם רצו יותר ממנו, תמיד, בסגנון של הארנב הלבן. (לואי נוחר מהרפרנס) אד התעצבן על זה שהארי בילה כל כך הרבה זמן עם חברים שלו, וזאין ניסה לעצבן את אד אפילו יותר. הם רבו על לילות הרבה, איפה הארי ישן. אני יכול להבין למה זאין הרגיש מאויים כשהארי מצא חבר הכי טוב שיכל לספק את כל הצרכים של הארי. ואד הרגיש מאויים מהידיעה שהארי אוהב לבלות הרבה זמן בחברת זאין. כמעט כמו שהוא אהב לספק את הצרכים האלו.
לואי: (במחשבות) ממש טלנובלה.
נייל: כן... כן... (נאנח) הם היו זוג עוד מתקופת התיכון, אד והארי. הארי היה משוגע עליו. אני לא מאשים אותו שהוא התחרפן. אני שמח שהוא הרבה יותר טוב עכשיו ושהכל נגמר עכשיו.
לואי: (עצירה ארוכה ואז בשקט) איך הוא?
נייל: הממ...
לואי: האקס שלו, אד, איך הוא? פגשת אותו?
נייל: כן, פגשתי אותו פעם. הם עדיין היו יחד אז ואד בא לאסוף אותו מהעבודה עם זר ענק של פרחים. זה היה יום השנה שלהם או משהו.
לואי: (מתעקש) אבל איך הוא?
נייל: אממ, הוא נחמד, שקט, דואג, עדין, מאוד מתוק.
לואי: (לא יכול לשלוט בעצמו) הוא מושך?
נייל: הוא... נראה מוזר. שיער מאוד אדום, לא ג'ינג'י טיפוסי. הרבה קעקועים, לו ולהארי יש את זה במשותף. האמת שלאד יש קעקוע על הארי.
לואי: (מריר) מקסים.
נייל: הוא שר. יש לו קול יפה. זו התוכנית שלו לחיים, לשיר. הוא קרוב ללהגשים את זה, ככה שמעתי.
לואי: גם אני שר.
נייל: אני יודע.
לואי: (באובססיה) איך הם היו ביחד? הארי היה שמח? גם אז הוא היה מביך ומגושם ומבולגן?
נייל: לא עם אד. אד הכיר את הארי מאז שהוא נער צעיר, אז הארי לא הסתיר ממנו כלום. אד פינק אותו גם. הוא היה שפוט של הארי. אד עשה הכל כדי לראות את הארי מחייך.
לואי: (מתפרץ) הוא היה שמח?
נייל: ״את אומרת הוא היה מאוהב אז ברור, הוא זרח או משהו כזה.
לואי: (שקט, יותר לעצמו) אז מה? הם עשו דברים קיטשיים, חמודים ורומנטיים?
נייל: כן. בערך. הארי ואד מאוד דומים. שניהם נורא אוהבים ודביקים, רגשיים, קצת טיפשיים, טיפה מביכים. אד היה כותב להארי שירים, כל האלבום הראשון שלו היה מושפע מהארי-הרבה דברים דביקים ורומנטיים שגרמו לכולנו לרצות להקיא. אבל הארי אהב את זה, כנראה העריץ את זה. הם שרו ביחד לפעמים. אד משך אותו אל הבמה ושר לו מול כולם, אמר לכולם שיש לו את החבר הכי יפה בעולם. זו הייתה אהבה תמימה.
לואי: (ציני) ואוו, מה הלוזר עשה כדי לקלקל את זה? החבר שלו נשמע מושלם. (מריר) זוג שמיימי. אידיוט ואדיוט.
נייל: את זה אני לא יכול לספר לך. אני לא מכיר את הסיפור המלא. אתה תצטרך לשאול את זאין ששונא אותך. (עוצר, לואי נראה יותר מרוחק) מה עם העניין הפתאומי? אתה משווה את עצמך אליו עכשיו?
לואי: (זז באי נוחות, מודה) אני מרגיש כמו תחליף.
נייל: אתה לא. זה למה אתה כועס? אתה יושב שהארי מנסה להפוך אותך לאד?
לואי: (מתכווץ, בדיוק מה שהוא חושב) אני לא אוהב להיות הצעצוע החם של מישהו.
נייל: לואי, הארי לא רואה אותך באותה הדרך שבה הוא ראה את אד. (הפרצוף של לואי נופל) הוא לא מחפש את זה. אתה לא יכול לתת לו את זה והארי יודע את זה. (מצחקק) חוץ מזה, אתם הפכים מוחלטים. אד ואתה בכלל לא דומים.
לואי: (עוקצני) בגלל שהוא בויפרינד מטיריאל ואני לא.
נייל: בדיוק. אתה שונא להיות בזוגיות ואד חי בשביל זה. הוא העצמו הכי טוב שלו כשהוא במערכת יחסים.
לואי: בזמן שלי אין עצמי טוב... (נוחר) הוא אמר שאני לעולם לא אהיה אד. והוא צדק כי אתה יודע מה אני לעולם לא אעשה? אעזוב. אני לעולם לא אעזוב, בידיעה שהוא יבכה וירעיב את עצמו.
נייל: (מתפכח) כבר עזבת, לואי. והוא בוכה.