[החדר של הארי, מלון וולט דיסני, 15:51, שיעמום]
לואי: (נראה עייף, עצוב, הג׳קט של הארי עליו, כנראה בגלל שדלת המרפסת פתוחה, כנראה כי הוא הרגע עישון, מרים את הפלאפון, מחייג) קדימה...
נייל: (אחרי כמה צלצולים, מהצד השני) הלו?
לואי: נייל, אתה עובד-יש לך זמן?
נייל: לואי, זה אתה, חבר?
לואי: כן, מה אין לך את המספר שלי? (נייל נוחר) תהיתי... אני צריך לדבר עם מישהו. אתה עסוק? אני מפריע?
נייל: לא, לא, חכה רגע... (לא לפלאפון) רק רגע, חברה, אני אחזור. אל תאכלו את כל הציפס. הוא שלי... אני צופה בכם... (חזרה לפלאפון) מה קורה?
לואי: הפרעתי למשהו? אני יכול לחכות. זה לא כזה חשוב. זה לא משנה, סתם עוד כמה ברבורים. (מוריד מעצמו) עוד אחד מהברבורים המפורסמים שלי שלא הולכים לשום מקום ולא נחוצים בעליל... (נאנח) סליחה. אתה צריך להמשיך לעשות מה שלא עשית.
נייל: רק קניתי אוכל עם סנדי וג׳וש. זה לא היה מי יודע מה מעניין. (סנדי צורח ׳היי׳ ברקע) זאת אומרת, זה היה מעניין אבל אני יכול לדבר. דבר אליי. אתה נשמע עצוב.
לואי: אני עצוב.
נייל: מה קרה.
לואי: (נשימות עמוקות) אני... אה... היה לי קצת... (אנחה עמוקה) התמוטטות נפשית כזו. לפני שעה בערך. היה לי רגע, רגע של לואי, אם אתה מבין.
נייל: למה? מה קרה? אתה בסדר?
לואי: הייתי אתמול בלילה עם ליאם וזאין. שתיתי הרבה.
נייל: אוקי... הקאת?
לואי: לא. אבל, פשוט... (מנענע בראשו) הייתי מחוק.
נייל: (מודאג) אתה בבית חולים? זה למה לא מצאנו אותך הבוקר? איפה אתה עכשיו?
לואי: (קול שקט) אני בחדר של... הארי... במיטה...
נייל: הארי?
לואי: ישנתי אצל הארי...
נייל: איזה הארי? הארי, שאתה אובססיבי כלפיו, הארי?
לואי: (כמעט לחישה) לא אובססיבי כלפיו... אבל כן.
נייל: שכבת איתו?
לואי: (מיד) לא עם! לא עם... רק בבית שלו... במיטה... איתו... אבל לא ככה. ני, אני לא. לא הייתי עושה את זה. (שבור) אתה מאמין לי?
נייל: ברור, חבר. ברור. תרגע. אל תתחרפן. אתה תמיד מתחרפן מדברים כאלו. זה מוזר. זה למה התמוטטת?
לואי: (מהנהן לפני שהוא מבין שזה לא יעבוד, שקט, חסר ביטחון) כן, סוג של, כן, די.
נייל: מה קרה? מה הארי אמר?
לואי: לא הארי. אני לעולם לא אתחרפן מול הארי. הוא לא יתמודד עם זה טוב. זה יעציב אותו. (רך יותר) זה היה ליאם. הוא בא לחפש אותי ואני... טוב, הוא התבדח על זה שאני... שכבתי עם הארי... (בולע רוק בכבדות) כאילו באמת איתו, אתה מבין? די איבדתי את זה. לא שלטתי בעצמי. התחרפנתי לגמרי ואני לא יודע. הייתי... אני לא יודע.
נייל: היית מה, לו?
לואי: כועס, עצבני, משוגע, מבולבל, מפוחד. מאוד מפוחד. אני לא יודע למה. נכנסתי להתקף חרדה של ממש ואני לא יודע למה. אני לא יודע מה קרה. פשוט היה לי בלאק אאוט, התחלתי לצרוח. לא רציתי שהוא יספר.
נייל: יספר מה ולמי?
לואי: לכולם... שישנתי עם הארי. אני לא רוצה שאנשים ידעו. הם יחשבו מה שליאם חשב, ששכבנו ביחד כאילו באמת שכבנו ונגענו אחד בשני ו... ו... עוד... (לוחש, שנאה עצמי) דברים מגעילים...
נייל: לואי, אתה סתם מתנהג ככה. לאף אחד לא אכפת. שניכם ישנתם באותו החדר. שיהיה. כולנו עשינו את זה בשלב כלשהו בחיים שלנו. הארי ישן אצל זאין חצי מהזמן ולאף אחד לא אכפת. (לואי מרים גבות כשהוא שומע את זה לפני שהוא מחמיץ פנים) וליאם לא יספר אם לא תרצה שהוא יספר. אל תלחץ בגלל זה. אל תדאג כל כך.
לואי: (נושך שפה) נכון, כן, נכון. ברור. זה היה טיפשי. כל הדבר הזה. הגזמתי עם התגובה שלי.
נייל: למה אתה עדיין אצלו?
לואי: אני לא יכול לעזוב.
נייל: מה זאת אומרת? אתה נעול בפנים? אבל זה מלון.
לואי: לא. אני פשוט לא מצליח להרים את עצמי ולעזוב איכשהו. אני לא יכול לזוז מהמיטה.
נייל: אחי, אתה עד כדי כך בהאנגאובר שאתה לא יכול לזחול מחוץ למיטה? (מצחקק) כמה שתית? חבית שלמה?
לואי: הרבה אבל לא, זה אפילו לא זה. אני פשוט אוהב את החדר. את המיטה... (מסתכל על החדר) הוא שונה, החדר שלו. הוא הפך אותו לטוב יותר, חם יותר, יפה יותר... זה לא נראה כמו חדר במלון, כאילו בכלל לא. יש לו ספה וציורים משלו, פוסטרים... נגן DVD. והמצעים כחולים ויש קקטוס שהוא בקושי מצליח להשאיר בחיים. הוא קרא לו בן אבל אני חושב שצריך לקרוא לו לנדון. החדר שלו נראה כמו בית. אני אוהב את זה. אני לא אוהב את החדר שלי. אני שונא את החדר שלי. הוא מדכא אותי, החדר ההוא, הריקנות שלו... אז אני לא רוצה לחזור. זה רע?
נייל: לא, אני לא חושב. זה-אני מבין את זה, האמת. זה קשה, לחיות כאן, במלונות, בלי בית משל עצמך, בלי לדעת מתי סוף סוף תסתגל, מתי יפטרו אותך, מתי תהיה זקן מידי, משומש מידי, לא מספיק מושך. זה קשה להיות רחוק מהמשפחה, חברים, טוב, כולם. יש לנו רק אחד את השני. האורחים באים והולכים ואנחנו נשארים כאן, יום בפנים, יום בחוץ. זה קשה. ולמצוא מקום מיוחד זה הכרחי... אבל כשזה החדר של מישהו אחר זה נהיה טריקי.
לואי: זה מה שאני שונא בעבודה הזו. אני באמת שונא אותה, אבל זה מוזר...
נייל: מה מוזר?
לואי: הוא אוהב אותה. הארי. הוא אוהב אותה. אתה צריך לראות אותו עם ילדים. הוא כל כך שמח שזה מבחיל. הוא כל מה שהילדים האלו רוצים. הוא אוהב אותם והם אוהבים אותו חזרה. (מחייך מבלי לשים לב) הוא שמח פה וזה נחמד להיות סביבו. התגעגעתי ללראות אנשים שמחים-אנשים באמת שמחים-יענו עיינים בהירות, חיוכים גדולים, פרצוף זורח כמו השמש, אנשים שמחים. הוא כמעט גורם לי לאהוב את זה טיפה יותר. אתה מבין? אני מדבר בהגיון? נהייתי רגשני מידי מהדברים הקטנים? אני בהחלט נעשה מאוד רגשני אחרי התקפי חרדה. כדי לפצות עליהם, אני מניח...
נייל: אתה כן אבל זה כיף לראות. אתה כבר לא נהיה ככה אף פעם. חשבתי שהשארת את זה בג׳וליארד. אני שמח שהוא עוזר לך. אני שמח שהוא עושה את זה טוב יותר... אנחנו, אה, די דואגים, גבר. לא היית עצמך החודש. זאת אומרת, תמיד היית קצת חצוף וציני ועצבני באופן כללי כלפי העולם אבל, זה הגיע לרמה חדשה אפילו בשבילך. אנחנו לא אוהבים לראות אותך כל כך עצבני. אנחנו לא רוצים לאבד אותך.
לואי: כן... אני יודע... היה לי חודש קשה-חיים קשים- (מכריח את עצמו לצחקק) אל תדאג לי יותר מידי. זה משתפר. אני נשבע. זו סתם הייתה תקופה, כל ההתמסכנות הזו. אני לא מדוכא או משהו. זה לא זה. פשוט היה לי הרבה יותר מידי זמן חופשי לחשוב על דברים--על הכל-החיים שלי, ההחלטות שאני עושה... (נמוך יותר) חוסר חיי האהבה שלי. אני צריך תחביב...
נייל: תשאר איתו אם הוא עושה אותך שמח. אני מכיר אותך ואני יודע שאתה תנסה להרחיק אותו ברגע שתבין שאתה רוצה אותו שם. אולי זה כבר קורה. אבל תנסה לא לעשות את זה. תנסה, לטובתך, לטובתו, להנות מההווה, לא להיות אובססיבי כלפי העתיד. תנסה. אתה תנסה?
לואי: (לוחש, עצוב) אם אני אהנה מזה אז זה יכאב אפילו יותר כשאני אצטרך לשחרר. אני אהיה חייב לשחרר אותו. אני יודע שאני אצטרך. כי הוא לא שייך לעולם שלי. (נוחר) במובן הכי טוב שאפשר. (נאנח) תודה בכל זאת. שענית.
נייל: בבקשה. עכשיו תחזור להתכרבל עם המצעים שלו ולזהם אותם עם הזיעה האלכוהולית שלך.
לואי: חה. אעשה זאת. אולי אקנה קצת פורנו ואאונן עליהם גם. (מצחקק) אני אראה אותך בקרוב, ניילר. תן לשרמוטות האלו קצת וודי.
נייל: איו, לא, בבקשה, לעולם אל תגיד את זה שוב. זה נשמע כל כך רע. השרמוטות האלו הם ילדים.
לואי: (צוחק בקול) טוב, קאובוי. (מנתק, נשכב חזרה, עוברות כמה דקות שבהן הוא סתם בוהה בתקרה, לאט לאט חיוך עולה על פניו, הוא מרים את הפלאפון שוב, מחייג, מחכה)
הארי: (תא קולי) היי, זה הארי סטיילס. אני בטח בעבודה כרגע אבל תשאירו הודעה ואני אחזור אליכם ברגע שאוכל, פינקי פרומיס. אם אני לא אשכח... מה שכנראה יקרה, כמעט בטוח, אז אתם יודעים מה פשוט-פשוט תנסו להתקשר שוב, אם לא אכפת לכם, אם יש לכם זמן, אם אתם באמת צריכים אותי. אוקיי ביי. סליחה. תנסו להתקשר מאוחר כדי שאני אהיה אחרי העבודה, אבל לא מאוחר מידי. אני ישן מוקדם... כי אני עלוב. (צחקוק לחוץ) אה, למה בכלל אמרתי את זה? (אנחה כבדה) תתקשרו שוב, אני אחכה.
לואי: (מגלגל עיינים בגלל התא קולי) מישהו אי פעם אמר לך כמה שאתה מביך? אפילו בפלאפון. אם לא, תן לי להיות הראשון... (עצירה קצרה) אמ, אני עדיין בחדר שלך... אני יודע שאתה בעבודה אבל תהיתי אם אתה רוצה... (מתכווץ, משנה את דעתו) אם אתה יכול לקנות לי חפיסת סיגריות בדרך חזרה. נגמרו לי-כמה עישנתי אתמול? (נוקשה) אתמול בלילה, כן, בנוגע לזה... אני שמח שעשית את כל העניין הגיבורי הזה של ההצלה... אז תודה על זה ועל זה שלא גירשת אותי הבוקר כשיצאת. (עוד שתיקה כואבת) אני אחכה לך כאן-ולסיגריות-מגניב, תחזור מהר. זאת אומרת תשרוד את הגיהנום ששמו דיסני. (משתעל) אלוהים זה נשמע כמו משהו שאלינור הייתה אומרת, טוב לא החלק האחרון, אבל כל הדבר בכלליות... כל כך תוסס ויאק. מחריד... סליחה, אין דרך למחוק את אלו אני מניח אז הנה לך.