נ.מ. ויולט
איזה טיפשים הענקים, איזה טיפש אבא שלה.
הם לא יודעים מה המרכיב הסודי לנשק שהופך את כולם ל"עבדים" שלהם. זה כל כך פשוט, והם עדיין לא מבינים.
כל כך טיפשים, כל כך עלובים.
מתי אביה יגלה לה כבר את האמת?
האמת על אימה, האמת על משפחתה, האמת עליה.
מתי היא תקבל את התשובות לכל השאלות שלה?
נמאס לחיות באזור אי הידיעה. היא רוצה לדעת את האמת. האמת על הכל.
והיא תשיג אותה. היא תשיג את האמת בכל מחיר!
———
נ.מ. דמבלדור
סידורים, כסף, זמן, עיצוב...
צריך להשקיע כל כך הרבה בשביל לבנות טירה מחדש.
כל יום מאז שהטירה נשרפה - והוא, בטיפשותו, לא חשב להציל לפחות חלק ממנה בעזרת כישוף מים - הוא צריך להשקיע את כל הזמן שלו על דברים חדשים לטירה, סידורים, עיצובים. ומאז שהטירה נשרפה, המון כתבים באים לראיין אותו. למי יש כוח לזה? בטוח לא לו.
אין לו זמן לזה. בקושי יש לו זמן לעצמו. אז לצילומים וכתבות לעיתון? ברור שלא! ובכל זאת, אין לו ברירה אלא לעשות את זה.
למזלו, עוד חודש הטירה כבר תהיה מוכנה, והוא לא יצטרך להתעסק עם זה עוד.
העיצוב החדש של הטירה נראה נחמד, לפחות בדמיונו. אבל אין לו ספק שהוא יצא טוב. אין לו טעם כזה גרוע בעיצוב, נכון?
הוא כבר שמע על כך שהחצויים לקחו את הארי, הרמיוני ורון למחנה שלהם. והוא קיווה שהם בסדר שם. למען האמת, הוא לא כל כך אהב את הרעיון הזה. לפי מה שהוא הבין, המחנה הזה של החצויים מסוכן, דווקא בגלל החצויים - הם מושכים אליהם את כל המפלצות. אבל הוא ידע שהחצויים יכולים לשמור עליהם יותר טוב ממנו.
"אלבוס? אלבוס!" קרא האגריד, והחזיק בידו עיתון.
"מה?" הוא חזר למציאות.
"אתה צריך לראות את זה" אמר האגריד, והביא לו את העיתון.
הכותרת: מישהו פרץ לאזקבאן? מהומה שלמה מתחוללת לאחר הרס כלא אזקבאן. מי הפושע? איך תופסים אותו?
לא. לא, לא, לא, לא. הוא כבר ידע שסיריוס נתפס. הוא ידע שכנראה הארי יגיב לזה קשה מאוד. עכשיו היה לו ניחוש אחד, והוא היה מאוד בטוח בו.
החצויים פרצו לאזקבאן. והם פרצו לשם יחד עם הארי, הרמיוני ורון.
————
נ.מ. ג׳יני
היא התגעגעה לרון. דאגה לו. היא לא דרגה רק לרון, היא דאגה לרון, הרמיוני והארי. הם הלכו לאיזה מחנה עם התלמידים החדשים, שלא קוסמים ולא מוגלגים, והיא לא בטחה בהם. לא בטחה באנשים שהגיעו סתם ככה, שאפילו אין להם זהות.
היא לא הבינה איך הארי, הרמיוני ורון יכולים להיות בטוחים עד כדי כך שהם באים לשם. באים למחנה עם אנשים זרים, לא מוכרים. יש סיכוי אפילו שמסוכנים.
"ג׳יני!" קראה אמא שלה מבחוץ.
"מה?"
"הגיעו מכתבים מדמבלדור, תקראי" אמרה אימה, והושיטה לה מעטפה שסמל הוגוורטס היה מוטבע בו.
היא קרעה את המעטפה ופתחה בעדינות את המכתב.
"שלום רב תלמידי הוגוורטס.
הינני שמח להודיע שבעוד חודש הוגוורטס ייפתח והלימודים יתחדשו.
מעבר לשינויי מקומות הבתים ושינויי העיצוב, הכל נשאר אותו דבר, אך עם הגנה גדולה יותר.
אני שמח להודיע שהטורניר חוזר והמשתתפים יהיו אותם המשתתפים שהקראתי קודם: דראקו, ג׳יני, הרמיוני, פרסי, אנבת׳, ג׳ורג׳, פרד, לונה, צ׳ו ונוויל.
אני אזכיר גם את החוקים: התחרות היא בלי קסמים. בתחרות יהיו מכשולים, בעיות ומלחמות, שתצטרכו להתמודד איתם בלי קסם. רק עשרה מתוך כל מי שירצה להשתתף, יתקבלו לתחרות. מי שינצח, יקבל פרס.
עכשיו אני מוסיף עוד. בגלל שיש עשרה משתתפים, יהיו עשרה חלקים לתחרות. החלק הראשון מתחיל בעוד חודשיים.
תודה על הזמן שהשקעתם בקריאת המכתב.
מנהל בית הספר הוגוורטס לקוסמים צעירים,
דמבלדור."
וואו.
הטורניר מתקיים. והיא משתתפת בו. היא שכחה את שני הפרטים האלה.
אבל איזה סיכוי יש לה? איזה סיכוי באמת יש לה מול כל כך הרבה תלמידים שגדולים ממנה וחזקים ממנה? ועוד בלי קסמים?!
היא שמה את הפתק שלה בגביע האש כי חשבה שמתוך כולם, אין סיכוי שהגביע ייבחר אותה. אבל הנה, הוא בחר אותה, ולמרות כל מה שקרה, היא עדיין משתתפת.
היא משתתפת, ובכוונתה לנצח. בכוונתה להשיג את הפרס הלא ידוע.
————-
נ.מ. הרמיוני
היום בבוקר הגיעו מכתבים מדמבלדור, המבשרים על פתיחתו המחודשת של הוגוורטס בעוד חודש. כמו כן, הם גם בישרו על כך שהתחרות תתקיים. והיא משתתפת!
היא הייתה לחוצה. התחרות תתקיים עוד חודשיים, ואין לה מושג למה לצפות. מה יהיה שם, ועוד בלי קסם?
אם כך, אולי זה טוב שהיא לומדת כושר ולהילחם. זה יכול לעזור לה שם.
היום בבוקר היה שיעור כושר. טיפוס על קיר הלבה, ריצות מסביב למחנה, כפיפות בטן, שכיבות שמיכה ועוד...
היא לא הבינה איך החצויים האלה עושים את כל זה כל כך בקלות.
אבל בראש היה לה רעיון ברור. היא תלמד להילחם ותיכנס לכושר, כדי להצליח בטורניר. יהיה מביך אם היא תהיה הראשונה שתיפסל.
לא. זה לא בא בחשבון.
אחרי אימון הכושר היא רצתה להיכנס להתקלח ישר, אבל עצרה, כי החצויים אמרו שיהיה גם אימון לחימה.
לפחות הם מלמדים את כל זה בלי תשלום... רק חבל שהם עושים את זה כל כך מתיש, מעייף ומייאש.
אחרי שבוע שבו כל יום עושים אימון כושר ואימון לחימה, היא אומנם השתפרה, אבל ממש קשה לה. כל שריר בגופה תפוס מרוב אימונים. כל השרירים שלה שורפים, צורחים לה עד כמה זה קשה להם. למה היא לא מפסיקה? על זה היא לא ידעה לענות.
בדיוק הגיעה ארוחת הצהריים, והיא התפעלה כל פעם מחדש על איך שהצלחת והכוס פשוט ממלאות את עצמן. היא ראתה את כולם - חוץ ממנה, רון והארי - שורפים חצי מהאוכל שלהם באש, והיא הניחה שזה איזשהו מנהג שחצויים עושים.
לאחר האוכל, הגיע שיעור הלחימה. אבל הם לא עשו אותו בנפרד כמו שהיא חשבה...
"היום אתם תעשו קרב לחימה אחד מול השני. בגלל שזה פעם ראשונה, זה יהיה עם חרבות מעץ. המנצח מקבל כלום. בואו נתחיל" אמר ליאו.
אז הם קיבלו חרבות עץ והתחילו להילחם. היא ישר התחילה לחשוב על הטכניקות שלימדו אותה, ועד מהרה רון יצא, בגללה.
עכשיו נשארו רק היא והארי. הארי תקף, היא חסמה. אחרי זה היא תקפה והארי חסם. היא רצתה לעשות איזשהו מהלך, אבל הארי בדיוק העיף את חרבה מידה. מוזר. את הטריק הזה היא לא למדה. הארי החזיק את חרב העץ שלו מול צווארה, והחצויים הכריזו שהוא ניצח. היא צריכה לבקש מאנבת׳ וג׳ייסון ללמד אותה את הטריק הזה.
"היית טוב" אמרה להארי.
"גם את" החזיר לה וחייך.
"זהו? האימונים להיום נגמרו?" שאל רון.
"כן ולא.." אמר פרנק.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה.
"אנחנו רוצים... להראות לכם משהו" אמרה אנבת׳.
החצויים החלו להתקדם לעבר היער. אז הם עקבו אחריהם.
עד שהגיעו לאזור כלשהו באמצע היער.
"מה זה? מה יש כאן?" שאל רון.
"ואז אנבת׳ התכופפה, ופתחה משהו. פתח למשהו.
"זה המבוך של דיידלוס. אני ופרסי מצאנו אותו ראשונים" אמרה בגאווה.
"וואו" מלמלה הרמיוני. זה היה מדהים. היא שמעה קצת סיפורים על מבוך דיידלוס, אבל אף פעם לא ראתה אותו במו עיניה. כל כך כיף לחצויים שיש להם את זה ממש כאן במחנה. היו לה כל כך הרבה שאלות. אבל הנה השאלה הראשונה שלה. משהו שהיא כל כך רצתה לעשות, עד שהיא לא הצליחה להתאפק.
"אפשר להיכנס??" שאלה בהתרגשות.
היא ציפתה לתשובה נלהבת של כן, אבל...
"לא!" אמרה אנבת׳ בתוקף.
"מה? למה לא?!"
"כי זה מסוכן. את יכולה להיכנס פה ולצאת בקולומביה. הזמן שם עובר שונה. כשאני ופרסי נפלנו לשם, היינו שם במשך שעה. אבל לנו זה הרגיש כמו 5 דקות. המבוך מסוכן."
"אה..."
היא התאכזבה. היא באמת רצתה להיכנס לשם. או שאולי... לא! היא לא תחשוב על זה אפילו.
"בואו, חוזרים" אמר ג׳ייסון.
"כבר?" שאלה באכזבה.
"כן."
הם הובילו אותם חזרה למחנה וכל אחד הלך לביתן שלו.
בלילה, כשהלכו לישון, הרמיוני איפשרה לעצמה סוף סוף לחשוב על התוכנית שהגתה. התוכנית שהגתה על המבוך.
"הארי, רון, אתם ערים?" שאלה.
"כן, למה?" אמר הארי.
"חשבתי... שאולי נלך למבוך הלילה" אמרה.
"מה? את זוכרת מה הם אמרו? המבוך מסוכן!" אמר רוו.
"כן אבל... הם נכנסו לשם-"
"בטעות!"
"-ויצאו משם לאחר מכן, בלי שום בעיות."
"עברה שעה!"
"נו, בבקשה. רק לכמה דקות ואז נחזור. מבטיחה. בלי ללכת, בלי לגעת, רק להסתכל."
הארי נאנח. "בסדר. אבל תזכרי שאת ביקשת את זה."
"רון?" שאלה הרמיוני, מלאת תקווה.
"בסדר..." אמר רון, ורטן משהו.
"אז זהו סיכמנו. מחר בלילה, הולכים למבוך!"
————
זהוווו נגמר הפרקקק
אנסה להוציא את הפרק הבא כמה שיותר מהררר
עד אז... להתראות!