כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 13

נ.מ. אנבת׳
"המשתתפים הם... דראקו, ג׳יני, הרמיוני, פרסי, אנבת׳, ג׳ורג׳, פרד, לונה, צ׳ו ונוויל. תזכרו, בלי קסם. אתם נלחמים הפעם זה מול זה. בתיאבון!"
אוקיי. לפחות אני יודעת דבר אחד. אני ופרסי נשמור אחד על השני.
כולם החלו להתלחשש על המשתתפים. חלקם בכבוד, חלקם בבוז, וחלק סתם בעצב, מתבאסים שהם לא התקבלו.
התחלנו לאכול, אבל רעש נשמע מבחוץ, והתחיל להיות קר. ממש קר.
זה הרגיש כאילו כל השמחה נשאבת, משאירה מקום רק לאפלה.
כמה שנאתי את ההרגשה הזאת.
לבפנים נכנסו פתאום יצורים דמויי רוחות, בצבע שחור, מפחידים.
"אוי לא" אמר הארי.
"מה קרה?" שאלתי.
"סוהרסנים" הוא אמר.
"מה זה סוהרסנים?" שאלה פייפר.
"סוהרסנים הם... הם יצורים ששואבים את השמחה מכל מקום, משאירים רק קור ואפלה. הם מאוד מסוכנים, בעיקר בגלל שהם יכולים לקחת ממך את הנשמה שלך." הסבירה הרמיוני.
נשמעו צעקות מכל כיוון, חלקן פשוט צעקות פחד ואימה, וחלקן צעקות 'אקספטו פטרוס'. או משהו כזה. לא כל כך הבנתי מה הם אמרו. באותה מידה זה היה יכול להיות 'אקספקרו פטנורס', או כל משהו אחר בסגנון.
אחרי הסוהרסנים, הגיעו עוד כל מיני מפלצות. חלקן מהעולם שלנו, חלקן מהעולם שלהם.
רציתי להישאר, להילחם במפלצות, אבל המורים הזיזו את כולם לחדרים, אמרו שיטפלו בזה לבד. כן, בטח.
***
"אוף, אני לא מסוגל לשבת פה כשמפלצות שורצות בכל מקום" אמר פרסי.
"גם אני לא" אמרתי.
ידעתי שבחות משתוללת מהומה, בזמו שאנחנו, כל התלמידים, חייבים להישאר בפנים. זה לא התאים לי.
פייפר נאנחה.
שכבנו כולנו (כל החצויים) במשך חצי שעה, עד שראינו את הארי, רון והרמיוני מנסים לצאת מגריפינדור.
"לאן אתם הולכים?" שאלה פייפר, בעודה מכניסה לקולה דיבור הקסמה.
"בורחים" אמר הארי, ואז חסם את פיו בידיו, מבט בהלה על פניו.
"אה. בורחים" אמרתי. "וחשבתם שתברחו בלעדינו?"
הרמיוני גלגלה עיניים. "חמש דקות. ואז אנחנו יוצאים."
"את לא יכולה לתת לנו פקודות, אם כבר אנחנו נותנים לכם פקודות" אמרה פייפר, בעודה צוחקת.
"זה שיש לך דיבור הקסמה לא אומר שאת יכולה כל הזמן לתת לנו פקודות" אמרה הרמיוני, צוחקת גם היא.
"אני כן יכולה."
"לא נראה לי."
"טוב, זה מצחיק וכיף שאתן מתחברות ככה, אבל הזמן שלנו קצוב" אמר הארי.
"כן. כן, הארי צודק" אמרה הרמיוני.
"טוב, לכו להתארגן, ונצא" אמר רון.
"אנחנו מוכנים" אמרתי.
"אתם לא מביאים איתכם כלום?" שאלה הרמיוני.
"ברור שאנחנו מביאים" אמר ג׳ייסון.
באותו רגע כולנו הוצאנו את הנשקים שלנו.
הם משכו בכתפיהם, ויצאנו לדרך, אחריהם.
——
נ.מ. הרמיוני
הובלנו אותם עד למקום בו היו כל המפלצות.
נדהמתי למראה עיניי.
זה היה נחיל של מפלצות.
היו לפחות 1,000 מפלצות, מעולם החצויים ומעולם הקוסמים יחד.
ונלחמו מולם כל המורים.
אפילו אמברידג׳. למרות שהיא בעיקר עמדה מהצד וזרקה מדי פעם איזו קללה, שתמיד החטיאה, או שפשוט לא הועילה.
"מה אתם עושים פה?" צעקה מקגונגל.
"טוב, זה ברור שאתם צריכים עזרה. זה לא כאילו תצליחו לגבור מעל איזה 1,000 מפלצות לבדכם" אמר פרסי.
"אנחנו נצליח! תחזרו לבתים!" אמרה מקגונגל.
"הממ.. לא נראה לי. אתם צריכים את העזרה שלנו, ואנחנו פה. זהו. לא מסובך" אמרה פייפר.
התפזרנו, הקוסמים הלכו להילחם במפלצות מעולם הקוסמים, ואנחנו הלכנו להילחם במפלצות מהעולם שלנו.
יחד, לאחר שעה של לחימה, הצטרפו אלינו עוד ועוד תלמידים. היו לכולנו המון פציעות, אבל לא התייחסנו לזה כרגע, כי נכנסו עוד מפלצות. ועוד, ועוד. כל פעם שחשבנו שניצחנו, הגיעו עוד מפלצות, להוכיח לנו שטעינו.
"צריך לעשות משהו. איזה כישוף שיימנע מהמפלצות לחזור לפה שוב ושוב" אמר פרנק. "בטוח יש לכם כישוף כזה."
"בשביל כישוף כזה, כולנו (כל המורים) יצטרכו לעזוב את הקרב. אבל כעיקרון, כן, זה אפשרי." אמרה מקגונגל.
"אז תצאו מהקרב. אנחנו מספיק פה" אמרה הייזל.
הם חששו. ראו את זה על הפנים שלהם. אבל בסוף הם הלכו.
המשכנו להילחם, ולהילחם.
עד ש... פרצה אש.
אבל לא אש רגילה, אש ירוקה.
"מה זה?!" צעקה ג׳יני. "מה קורה פה?"
"זו אש יוונית" אמר פרסי, בהלה על פניו.
"כולם, צאו מפה! מהר" צעקה אנבת׳.
והחצויים החלו ללוות את כולם החוצה, מהר ככל האפשר.
"מה עכשיו?" שאלתי, אחרי שכולם כבר היו בחוץ, צופים בבית הספר שלהם לשעבר, שעלה באש כל כך מהר.
"צריך לכבות את האש" אמרה פייפר.
"כן, אבל איך?" שאלתי.
"אממ... פרסי לא יכול להשתמש בכוח שלו, כי אז כולם יבינו שמשהו לא בסדר... אה! אתם, הקוסמים, בטוח יש לכם איזה כישוף שמזמן מים נכון?" אמרה אנבת׳.
הזזתי את ראשי לצדדים, כמסמנת 'לא'.
"אתם צוחקים עליי? יש לכם קסם ששולט בגוף, קסם שמענה, קסם שהורג אבל אין לכם קסם מים?" אמר פרסי.
עכשיו כשהוא אמר את זה, זה באמת לא נשמע הגיוני.
"לא. אין קסם מים. אבל אולי אפשר לזמן מים..." אמרתי.
"לזמן?" שאל ליאו.
"כן, לזמן."
"כולם, תקשיבו לי!" צעקתי. "תתחילו לזמן כמה שיותר מים מהאגם, כדי שנוכל לכבות את האש!"
מלמולים של הסכמה נשמעו, ולאחר מכן, המקום התמלא בצעקות 'אציו מים!'.
במשך בערך חצי שעה, המשכנו והמשכנו, עד שהאש הפסיקה לשרוף. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. הנזק נעשה.
יותר מחצי של הוגוורטס כבר היה שרוף. אף אחד לא היה יכול להיכנס או לצאת. מי שנשאר שם ככל הנראה מת, ומי שיצא החוצה, נשאר בחיים.
התחילה מהומה, צעקות נשמעו בכל מקום. אפילו קצת בכי.
כמה כתבים, שכנראה יעשו הכל בשביל כתבה, הגיעו הנה.
גם שר הקסמים כבר הגיע.
מה יקרה עכשיו?
מה נעשה?
איפה נלמד?
שאלות רבות כל כך הציפו את ראשי, עד שלא שמתי לב לדמבלדור עד שהוא נעמד וצעק, "שקט!"
כולם השתתקו, והסתכלו עליו, מחכים לדבריו.
"אני יודע שהיה קשה, ושעכשיו קשה, אבל יהיה בסדר. הוגוורטס ייסגר לכמה חודשים, בזמן שייבנו פה הכל מחדש ושיפצו. בינתיים, כולם יחזרו לבתים שלהם, וילמדו שם. אנחנו אישית נשלח לכל בית רשימה, עם כל מה שצריך ללמוד, ועם הכלים המתאימים. ניפגש פה שוב בעוד כמה חודשים. להתראות, וכל טוב לכם."
מלמולים רבים נשמעו, עד שכולם התפזרו.
"אז... חוזרים לבית שלי?" שאל רון.
"נראה לי ש-"
"לא, לא, לא!" קטע אותי פרסי. "בואו נלך למחנה החצויים, נראה לכם את המקום!"
חיוך מאושר היה על פניו. לא האמנתי שהוא יכול לחייך ככה אחרי כל מה שקרה.
פניה של אנבת׳ אורו. "כן! זה רעיון מעולה!"
"אני לא בטוחה בקשר לזה..." אמרתי.
"נו, בבבקשה. יהיה כיף" אמרה פייפר.
נאנחתי. "בסדר..."
"יש!" צעק ליאו.
הם חייכו בשמחה.
"איך... איך חוזרים למחנה?" שאל רון בחשש.
"רון צודק. זה ממש רחוק" אמרתי.
"אל תדאגי" אמרה אנבת׳. "יש לנו דרך."
כעבור רגע שמענו צהלה, וסוס, לא, פגסוס, הגיע.
"מי זה?" שאלתי.
"זה בלאקג׳ק" אמר פרסי.
"בלאקג׳ק?" שאל הארי.
"זה הפגסוס שלי" אמר פרסי.
"זה מגניב, אבל לא יהיה פה מקום לכולם" אמרתי. "יש עליו מקום לשלושה אנשים גג."
"נכון. כל השאר יהיו על פרנק הדרקון ועל אריון" אמר ליאו.
הסתובבתי. אריון באמת היה שם.
אז זו הייתה החלוקה; פרסי ואנבת׳ על בלאקג׳ק, הייזל וליאו על אריון, וג׳ייסון, פייפר, אני, רון והארי על פרנק.
לאחר שעתיים טיסה הגענו.
רגע, מה?
לא היה שם כלום.
רק גבעה ריקה.
"בואו אחרינו" אמרה הייזל.
הם הלכו לעבר הגבעה, אנחנו אחריהם.
אל ברגע שהגענו למעלה, נתקענו במשהו ועפנו אחורה.
"אאוץ׳" מלמלתי.
"מה זה היה?" שאל רון.
"שכחנו" אמרה אנבת׳.
"שכחתם מה?" שאלתי.
"שכחנו את החסימה" אמר ליאו.
"אני, פרסי ג׳קסון, נותן להארי פוטר, הרמיוני גריינג׳ר ורון וויזלי רשות להיכנס למחנה" אמר פרסי.
ואז ראיתי את זה.
מחנה שלם, עם 20 ביתנים לפחות, זירת קרב, מגרש, שדה תותים, נהר, קיר טיפוס עם... לבה? ועוד כל מיני דברים לאימונים.
מאחורי המחנה השתרע יער ענק.
"מה זה..." אמרתי, "המקום הזה..."
"ברוכה הבאה למחנה החצויים!" אמר פרסי בשמחה.
———
איך?
אשמח לחוות דעת. ולכוכב⭐️
עוד פעם, יש פה לפחות 1,000 מילים🥳
פרק הבא יצא עוד כמה ימים!
סליחה שלקח זמן, כמו שאמרתי אני קצת עסוקה, ואני מנסה לעשות את הפרקים כמה שיוצר מעניינים וארוכים!