כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 16 חלק ב'

נ.מ. אנבת׳
הם נתפסו. אבל פרסי עדיין היה יכול לחלץ אותם עם גברת אולירי. השומרים האחרים עדיין לא הגיעו. היא לא הבינה למה הוא מתעקב, למה הוא מחכה?
"פרסי!" לחשה לו.
הוא הפנה את מבטו אליה.
"איפה גברת אולירי? אנחנו ממש צריכים אותה עכשיו!"
"אני לא מצליח לקרוא לה. היא לא עונה לי! זה כאילו משהו פה מנטרל את זה."
היא נאנחה. לא ייאמן שהם תקועים פה. אחרי כל מה שעברו, כך הם יסיימו את חייהם? לא. היא לא תיתן לזה לקרות.
למה היא בכלל חשבה שהם ייצאו מזה בלי בעיות? למה היא חשבה שהם לא ייסתבכו, שזו תהיה תוכנית טובה? למה היא נתנה לזה להמשיך גם אחרי שהבינה את הטעות שעשתה? יותר מזה, איך פרסי הצליח לשכנע אותה לחזור לזה?
היא הרגישה מטופשת. טיפשה וחלשה. למה היא סיכנה את כולם אפילו אחרי שידעה שהתוכנית שלה לא טובה?
אבל אין זמן לזה עכשיו. עכשיו צריך להתמקד במה שקורה ברגע זה. וברגע זה, הם בצרות צרורות. הדרך הכי טובה כרגע היא למצוא דרך מילוט. במקרה הצורך, הם יכולים לשבור איזה קיר או שניים.
אבל אז היא נזכרה בכוח שיש להם, או ליתר דיוק, בכוח שיש לפייפר. היא הבינה, שהם לא חייבים לשבור. הם יכולים לעשות את זה בדרך אחרת.
היא הסתכלה לכיוונה של פייפר וחיכתה שפייפר תביט בה.
ברגע שפגש מבטה של פייפר במבטה, פייפר הבינה. אנבת׳ ראתה זאת בעיניה. פייפר הנהנה לעברה פעם אחת, והתחילה לדבר.
"שחרר אותנו!" פקדה פייפר על השומר. "עכשיו!"
אבל השומר לא שחרר. לא היה נראה שהוא שמע בכלל.
פייפר ניסתה שוב, אך זה לא עזר.
לאחר הפעם החמישית שניסתה, אנבת׳ עצרה אותה.
"תפסיקי! את עוד תתעלפי פה מרוב ניסיונות."
פייפר גלגלה עיניים, אך לא המשיכה.
"קשה לכם?" זה היה השומר. "אוי, לא התכוונתי לגרום לכם לבכות" המשיך.
היא הזעיפה לעברו פנים, אך השומר לא הניד עפעף.
ואז היא ראתה את זה. היו לשומר אטמי אוזניים. מאיפה הוא הוציא אותם? לא היה לה מושג.
עכשיו, היא פנתה אל האפשרות השנייה; לשבור את הקיר ולעוף מפה.
אך לפני שהספיקה לעשות דבר מה או אפילו לומר משהו, החדר החשיך. כשנדלק שוב, השומר היה מעולף, והיא ראתה מולה את ויולט (ה.כ. מי זוכר אותההה??). מה היא עושה פה?
"מה את עושה פה?" שאלה אנבת׳, בקול רם הפעם. "ולמה את עוזרת לנו?"
"הרבה שאלות, אני רואה" אמרה ויולט. "בואו אחריי."
פרסי שילב את זרועותיו על חזהו. "ואם לא בא לנו?"
"אז אתם תבואו בכל זאת, אלא אם כן אתם רוצים. שהשומרים יתפסו אתכם."
וזה היה הרגע שבו אנבת׳ הבינה שאין להם ברירה. זה או ללכת אחריה, או שהשומרים יתפסו אותם וגם הם ייכלאו באזקבאן.
לכן היא סימנה לפרסי בעזרת ראשה שיהיה בסדר והתחילה ללכת בעקבות ויולט.
היו לה כל כך הרבה שאלות לשאול... אך היא לא דיברה.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל ליאו לאחר חצי שעה של הליכה.
"אתם תראו" השיבה ויולט.
יופי. לא רק שהיא נגדם, היא גם חייבת להיות מסתורית.
עכשיו, אנבת׳ הצטערה שהיא בכלל הסכימה לעבור לשם. לולא עברה, היא הייתה יכולה פשוט ליהנות מקיץ אחד רגוע עם פרסי - משהו שלא קרה אף פעם. עכשיו היא הצטערה שהציעה את התוכנית המטופשת. התוכנית שסיבכה את כולם עד שהגיעו למצב הזה.
הדבר היחיד שמנע ממנה להמשיך במחשבות האפלות הייתה ויולט. "הגענו!" הכריזה ויולט.
"הגענו לאן?" שאל ג׳ייסון.
ויולט גלגלה עיניים. "אל היציאה כמובן."
"ולאן היציאה מובילה...?" שאל פרנק בחשדנות.
עכשיו ויולט חייכה. "אל המחבוא שלי."
—————
נ.מ. הרמיוני
"אל המחבוא שלי."
המחבוא של ויולט. ויולט הבת של וולדמורט.
הרמיוני בכלל לא ידעה שיש לה מחבוא. אבל בעצם, למה שתדע? היא הרי בכלל לא מכירה את ויולט.
המחבוא של ויולט לא היה כמו שהרמיוני דמיינה אותו. היא דמיינה אותו שחור, אפל וקר אבל בעצם, המחבוא שלה היה דומה ל... משהו עתיק כזה. כאילו נוצר לפני אלפי שנים.
היו במחבוא קצת קורי עכביש וטחב. על כל קיר וקיר היה חרוט משהו: משולשים עם קו ועיגול בתוכו. הסמל הזה היה מוכר לה...
על הרצפה היו חרוטות מילים. מילים בשפה לא מוכרת.
"מה כתוב כאן?" שאלה הרמיוני. היא הייתה חייבת לדעת.
"אני לא יודעת" אמרה ויולט. "למען האמת, זו אחת הסיבות שאתם כאן. אני עזרתי לכם ועכשיו אתם תעזרו לי. תגידו לי מה כתוב שם. זו התמורה שאני רוצה."
"מישהו מבין מה כתוב כאן?" שאלה הרמיוני בייאוש.
שקט.
ואז...
"אני מבין" אמר פרסי.
"גם אני" אמר ליאו.
"כל החצויים מבינים נכון?" קטעה אותם הרמיוני לפני שימשיכו.
"לא. זה כתוב ביוונית עתיקה. אז רק החצויים היוונים מבינים" אמרה אנבת׳.
"נו? מה כתוב שם?" זירז אותם רון.
"נבואה. זו הנבואה שפוסידון ואתנה סיפרו לנו עליה" אמרה אנבת׳, והחלה לתרגם. "עשרה הם יהיו, את גורל העולם בידיהם יישאו, הסודות ייעלמו, ואהבות ייתגלו. הפצעים ייפתחו,ושאלות גם יהיו, אך את התשובות הם יקבלו, רק כשהמלחמות ייגמרו."
"יופי. תודה. אתם מוזמנים ללכת" אמרה ויולט.
"לא. חכי. יש עוד חלק. חלק שאנבת׳ לא ראתה" אמרה פייפר.
"איזה חלק?" שאל הארי.
"זה" אמרה פייפר, והתחילה לתרגם."בסוף, עליהם לזכור דבר אחד: הגורל הוא שמכריע. אך הפעם, הגורל ייקבע בידי גורמת. ומי היא הגורמת? זאת דווקא הקרובה. הקרובה אל האויב, הקרובה אל עצמה. נערה שאת העבר לעולם לא שכחה. נערה שהסודות לניצחונות או הפסדים טמונים בה, נערה שתשנה את הגורל, ותחליט מי יהיו המנצחים הגדולים. הנערה, היא המפתח להכל. אבל היא תפתח את ליבה רק כשתרגיש בטוחה."
שתיקה השתררה לאחר מכן.
"מי הנערה?" שאל ג׳ייסון.
"לא יודעת" אמרה פייפר.
"יש לי ניחוש... אבל אני לא בטוחה" אמרה אנבת׳.
"גם לי יש" אמרה הרמיוני.
באמת היה לה. אבל היא לא הייתה בטוחה אם זה נכון. היא ניחשה שזו ויולט. למה? כי היא קרובה אל האויב. אבל זו הייתה הסיבה היחידה. בגלל זה היא לא הייתה בטוחה. אז היא החליטה להתייעץ עם אנבת׳.
"מי זו לדעתך, אנבת׳?" שאלה.
"ויולט."
הנה. זו רק הוכחה שהיא לא היחידה שחשבה על זה.
"אני? למה אני?" שאלה ויולט.
"כי את קרובה אל האויב - וולדמורט. את כבר הצלת אותנו כמה פעמים וזה גם מרגיש ממש נכון. אני בטוחה שאת זוכרת את כל מה שעשו לך בעבר. ושאת לא שוכחת. המפתח לניצחון או להפסד תלוי בך כי את יכולה לגלות לנו סודות על וולדמורט אבל את גם יכולה לגלות לוולדמורט סודות עלינו. לי זה נשמע ממש הגיוני" הסבירה אנבת׳. וכשהסבירה את זה כך, הרמיוני הבינה שהיא באמת צודקת. ויולט היא המפתח. עכשיו רק נשאר לה להחליט איזה צד היא רוצה שינצח.
———-
מה אומרים?
וממש סליחה שלא יצא פרק המוןןןןן זמן, הייתי עסוקה בטירוףףףף והיה לי מחסום כתיבה.
אבל אני אשמח לכוכב וחוות דעתתתת.