נ.מ. אנבת׳
היא ידעה שהרמיוני אוהבת את המבוך. היא שמעה אותה מתחננת וראתה אותה מתבאסת כשלא יכלה להיכנס לתוכו.
לכן היא לא הופתעה כשאמרו לה שהרמיוני, הארי ורון נעלמו. יותר מזה, היא כבר חדעה בדיוק לאן הם הלכו. ישר לתוך המבוך.
ולצערה, הם צריכים לבוא אחריהם. כדי להציל אותם. אם הם ייכנסו למבוך, יכול שייקח שבועות עד שהם יצאו ממנו. שבועות!
למה הם היו חייבים לעשות את זה?
"אנבת׳!!" פרסי ניער אותה.
"מה?"
"אמרת שאת יודעת איפה הם. אז איפה הם?"
"אה. הם במבוך של דיידלוס" אמרה, כאילו זה מובן מאליו. זה באמת היה מובן מאליו.
"מה?! למה את חושבת שהם במבוך?" שאל פרנק.
"כי הראנו להם את המבוך רק לפני יומיים, הרמיוני ממש אהבה אותו. ראיתי איך היא התבאסה כשהבינה שזה מסוכן להיכנס... עכשיו רק נשאר לחבר הכל. חוץ מזה, לאן עוד הם יכלו אם לא לשם?" הסבירה.
היא ראתה אחך ההבעות של כולם הופכות אט אט להבעות מבינות.
"אני מתכוונת לצאת עכשיו" הוסיפה.
"את לא הולכת בלעדיי" אמר פרסי.
"גם אני באה!" אמרה פייפר.
"וגם אני" הודיע ליאו.
"אוקי, אוקיי, זה מספיק" אמר כירון. "ליאו, פייפר, אנבת׳ ופרסי ילכו למבוך למצוא את הקוסמים, כל השאר תישארו כאן. אם אתם לא חוזרים תוך..." - כירון עצר שנייה לחשוב - "תוך חמש ימים גג, אנחנו שולחים עוד."
הם הנהנו וכל אחד הלך להכין תיק.
אנבת׳ שמה בתיק שלה מים, אוכל, בגדים, כלי נשק, אמברוסיה, נקטר ועוד כלים לרפואה.
לאחר שכולם ארגנו את תיקיהם, הם נפגשו ליד המבוך והבטיחו שלא ייפרדו זה מזה.
זהו. נכנסים למבוך. אנבת׳ קיוותה שהם גם יצאו ממנו.
————-
נ.מ. הארי
"למה הסכמנו לבוא איתך?" רטן הארי בזעף. "למה הסכמנו לך ללכת בכלל?"
"כי ידעתם שאם לא הייתם באים הייתי הולכת לבד" ענתה לו הרמיוני.
רון שתק במשך כל הדרך, והארי הניח שהוא או נתקע במחשבות או פחד. הם התהלכו במבוך כבר שעות, או אולי ימים? או דקות? שבועות? הוא לא ידע. במבוך, לא הייתה תחושת זמן. אנבת׳ צדקה. הוא באמת מסוכן. זה הרגיש לו כאילו המבוך היה אינסופי, כאילו המבוך שינה את עצמו בשביל שהם כל פעם יתקלו במבוי סתום. הם התהלכו בחשיכה. הם הכינו תיק. תיק עם אוכל, מים ודברים לרפואה. והם הביאו שרביטים וחרבות. אפילו את גלימת ההיעלמות שלו. אבל זה לא עזר לפחד להיעלם.
הוא לא האמין שהוא הסכים לרעיון המטופש של הרמיוני.
הוא נזכר ברגע שבו ברחו, עד כמה ניסה לשכנע את הרמיוני שלא. הוא ורון כבר תכננו תוכנית שלמה איך לעצור אותה.
פלשבק (נקודת המבט היא כללית)
הרמיוני העירה אותם בשקט, חיכתה שהם יבינו מה קורה עכשיו. אבל הם כבר ידעו. הם ידעו, והם התכוונו לעצור אותה.
לאחר שהכינו תיקים, הם יצאו ישר למבוך, והארי ורון ניסו לגרום לשלושתם להיאבד בדרך, רק שזה לא הצליח, כי הרמיוני זכרה את הדרך.
לאחר מכן הם ניסו להראות לה שהם לא יצליחו לפתוח את הפתח, אבל היא פתחה את זה בעזרת כישוף. ואז... טוב, אז הכל השתבש.
הם ניסו לעשות כאילו רון קיבל מכה, ולחזור, אבל הרמיוני עלתה עליהם.
"אתם מנסים לגרום לנו לא להיכנס למבוך נכון? אתם לא תומכים בתוכנית שלי. אתם לא תומכים בי."
"מה?! מ-ממש לא!" אמר רון. "אוקיי, בסדר, אולי כן. אבל רק בגלל שאנחנו חושבים שזה מסוכן."
"אבל אמרתי לכם! אנחנו לא נזוז ולא ניגע, רק נסתכל. ואז נצא."
"אבל-" התחיל רון, אך הארי השתיק אותו.
"שמעתם את זה?" שאל.
"את מה?"
"הנה. זה" אמר הארי, וסימן להם להקשיב. ואז הם שמעו את זה. יללה חלשה, שבקעה היישר מהשיחים. לאחר עוד שנייה, יצאה מהשיחים מפלצת. הם אפילו לא ידעו איך לתאר אותה, כי מרוב פחד הם קפצו ישר למבוך, סגרו אותו, והתחילו לרוץ לאנשהו, אפילו בלי לדעת לאן. לכל מקום שירחיק אותם מהמפלצת. לבסוף, כשהיו בטוחים שהתחמקו מהמפלצת, הפסיקו לרוץ. אך היה מאוחר מדי.
הם נאבדו במבוך.
———
נ.מ. הרמיוני
היא ידעה שעשתה טעות ברגע שבו הבינה שהארי ורון מפחדים, ולא רוצים ללכת. אבל אז יצאה המפלצת והם פשוט קפצו פנימה וברחו. כך נוצר המקרה שהם נאבדו במבוך, למרות הבטחתה שהם לא יגעו בשום דבר ולא יזוזו לשום מקום.
איזו טיפשה. איזה רעיון טיפשי. עכשיו הם אבודים במבוך, בגללה.
היא לא האמינה שהיא הייתה כל כך טיפשה עד שהיה לה את הרעיון המטורף הזה של להיכנס למבוך. למזלה הם הכינו תיקים עם אוכל, מים ודברים לרפואה. ובכל זאת, הם לא ישרדו פה הרבה. היא לא האמינה שע לפני 10 דקות היא הייתה מאושרת.
כי כרגע, האושר נעלם, וייאוש, עצב ופחד התחילו להתגנב לתוכה. זה נגמר. הם אבודים. וזה הכל באשמתה.
—————
נ.מ. ליאו
איזה כיף. הם נכנסים למבוך. אבל כמובן שזה בצחוק, בציניות, בעגמומיות. למה הם נכנסים למבוך? למה הוא התנדב למשימה שיש סיכוי שהוא לא יחזור ממנה? אבל בעצם, זה בערך מה שהוא עושה כל החיים שלו - רק שעד עכשיו זה לא היה בהתנדבות.
"מוכנים?" שאלה אנבת׳ כשהגיעו למבוך, וטיפה של פחד וחשש התגנבה לקולה.
"לא, אבל מה זה משנה? אנחנו נעשה את זה בכל זאת. כמו שעשינו כל דבר אחר בחיים שלנו, שגם אליו לא היינו מוכנים" אמר ליאו, והוא ידע שגם כל השאר חושבים ככה.
כדי להוכיח לו את זה, כולם הנהנו בראשם.
נהדר. הוא לא היחיד שמפחד.
אנבת׳ נשמה עמוק ופתחה את הכניסה למבוך. היא נכנסה ראשונה, פרסי אחריה, אחרי זה הוא ואז פייפר.
ליאו הדליק אש קטנה על כף ידו והם התקדמו בזהירות. אף אחד מהם לא התמחה במבוך, וזו הייתה בעיה. הוא קיווה שאיכשהו, בנס, הם ימצאו את הקוסמים וימצאו את הדרך חזרה למחנה. כן, בנס. כי ניסים תמיד קורים... משאלות תמיד מתגשמות... המציאות תמיד מושלמת...
טוב, אם מישהו אומר לכם את הדברים האלה, אל תאמינו לו. זה שקר. שקר מוחלט.
למען האמת, אולי הוא צריך להוקיר תודה על כך שהוא חי. אבל עכשיו, אין לו זמן לזה.
לאחר שעתיחם של הליכה - או לפחות כך היה נדמה לו - אנבת׳ נעצרה - וכמעט גרמה לדומינו אנושי.
"למה עצרת?" שאלה פייפר.
"יש כאן משהו. עקבות, נראה לי..."
"מה זאת אומרת 'נראה לי'?" שאל פרסי.
"ליאו, תקרב את האש לכאן" אמרה אנבת׳.
הוא בא, וקירב את האש למקום אליו אנבת׳ התכוונה. עכשיו גם הוא ראה את זה. עקבות. עקבות אנושיים. אין ספק שאלה העקבות של הקוסמים. סוף סוף, יש להם קצה חוט.
אבל לפני שהם הספיקו לעשות משהו, הם שמעו צעקות קרב, ובעקבותיהם יצאו שלושה נערים עם חרבות ושרביטים בידיהם. הנה הקוסמים הקטנים שלהם.
הקוסמים נעצרו כשראו שאלה הם.
"שלום" אמר ליאו בחיוך זחוח. "התגעגתם?"
אבל מסתבר שלא היה זמן לדבר, להתעדכן...
כי מפלצת כלשהי, שלא דמתה לשום מפלצת שראה בחיים שלו, החליטה להרוס להם את הרגע ולתקוף. כיף...
————-
זהוווו
מתרגשים? זה כבר פרק 19!!
ואני עדיין כותבת פרקים ארוכים של לפחות 1,000 מילים.
סורי שלקח לי זמן להוציא, הייתי עסוקה שבוע שעבר.
אגב, שיניתי את הכריכה.
נתראה מתישהו...
בעצם נתראה בפרק הבא!
ועד אז, ביי!✨
أنت تقرأ
כשחצויים וקוסמים נפגשים
الخيال (فانتازيا)אז זה הפאנפיק הראשון שלייי אני יודעת שיש מלא סיפורים על פרסי ג׳קסון והארי פוטר מתחברים אבל זה שונה פליז תנו לספר צ׳אנס
