כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 2

נ.מ. פרסי
אני ואנבת׳ רצנו לכירון.
היינו חייבים לבדוק, אולי הוא יודע משהו.
"כירון!" צעקה אנבת׳.
"מה קרה?" שאל כירון.
"יש לנו משהו לספר לך, משהו שאנחנו צריכים לבדוק איתך" אמרתי.
סיפרנו לו הכל.
וכירון ישב והקשיב.
"אז, מה אתה אומר?" שאלה אנבת׳.
כירון חשב.
"אתם יכולים להביא את האיש הזה, דמבלדור, לפה?" שאל כירון.
"נראה לי..." אמרתי.
אני ואנבת חזרנו אל דמבלדור, אפילו שלא ציפינו שיישאר שם.
אבל למרבה הפלא, דמבלדור עדיין היה שם, חיכה.
כשהוא ראה שחזרנו הוא חייך אלינו והתחיל להתקדם אלינו.
"אז, מה אתם אומרים?" שאל.
"כירון אמר לנו להביא אותך אליו" אמרה אנבת׳.
דמבלדור לא היסס.
הוא הלך אחרינו, חזרה אל כירון.
כמה שניות לפני שנכנסנו למחנה, דמבלדור עף לאחור.
"מה זה היה?" שאל דמבלדור.
"אה, סליחה, זה הגבולות של המחנה" אמרתי, לא ממש היה לי כוח להסביר, והאמת, לא באמת הצטערתי, זה אפילו היה די משעשע לראות אותו עף לאחור.
הבנאדם הזה הגיע משום מקום, ורצה להוביל אותנו למקום לא מוכר, זה הגיע לו.
"אני, אנבת׳ צ׳ייס, נותנת ל- רגע, מה השם המלא שלך?"
"השם המלא שלי הוא אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור" אמר דמבלדור.
וואו שם ארוך.
"אני, אנבת׳ צ׳ייס, נותנת לאלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור רשות להיכנס למחנה" אמרה אנבת׳.
נכנסו פנימה, והלכנו לכירון.
ברגע שכירון ראה את דמבלדור, מבט מופתע עלה על פניו.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"לא, שום דבר" אמר כירון.
אבל ידעתי שזה לא 'שום דבר'.
ידעתי, כי גם לדמבלדור היה את אותו המבט ברגע שראה את כירון.
דמבלדור הסביר לכירון בקצרה את כל מה שהסביר לנו.
כירון חשב לרגע, לרגע ארוך מאוד, או לפחות, ככה זה הרגיש לי.
"פרסי, אנבת׳ צאו לרגע" אמר כירון.
יצאנו באי חשק, אבל הקשבנו, לשיחה מבחוץ.
"אתה בטוח שהם בסכנה?" שמענו את כירון. "ועוד מוולדמורט?"
"כן, בטוח במאה אחוזים" אמר דמבלדור.
השיחה נמשכה, אבל לא הפסקתי להקשיב, והיה נדמה לי שגם אנבת׳ הבינה את זה.
למה כירון נשמע כל כך מודאג?
מי הוא וולדמורט?
ומה זה אומר עליהם?
כירון ודמבלדור יצאו אלינו.
"אתם תלכו עם דמבלדור" אמר כירון.
הסתכלתי על אנבת׳, והיא הסתכלה עליי.
היה נראה שכירון לא במצב רוח לוויכוחים.
"בסדר" אמרתי לבסוף.
דמבלדור החזיק ביד שלי, וביד של אנבת׳.
ואז קרה משהו מוזר.
פשוט נעלמנו, והופענו במקום אחר לגמרי.
בכל מקרה, היינו בתוך אולם ענקי, באולם היו ארבעה שולחנות ענקיים, ולצד כל שולחן ישבו תלמידים.
על כל שולחן היה המון אוכל, כל כך הרבה שיכולתי להישבע שיצא לי ריר מהפה.
פתאום שמתי לב, ששלושה נערים, שני נערים ונערה ליתר דיוק, נעצו בי ובאנבת׳ מבט.
———-
נ.מ. הארי
ראיצי שני נערים, נער ונערה, יושבים יחד ליד הים.
דמבלדור הופיע מולם והם דיברו.
ודיברו ודיברו.
אבל אז הכל השתנה.
ראיתי את וולדמורט, ואת נגיני ואת זנב תולע.
הם דיברו על משהו שלא הצלחתי להבין.
הדבר היחד ששמעתי היה; 'נבואה' ו 'חייבים לתפוס אותם'.
התעוררתי בצרחה.
זה היה רק חלום רע, אמרתי לעצמי, אף על פי שלא האמנתי.
למזלי, אף אחד בחדרי שבגריפינדור לא התעורר.
טוב, אף אחד חוץ מרון.
"מה קרה הארי?" שאל רון, שעוד היה ישנוני.
"סתם, חלום רע.." אמרתי.
"טוב" אמר רון.
הוא חזר לישון, אבל לי לא היה חשק.
ירדתי למטה.
אף אחד לא היה שם.
ישבתי, לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני אחזור לישון.
ואז הגיע אליי מכתב.
המכתב היה מהאגריד.
'היום, בשש, בוא אליי עם רון והרמיוני, ונשתה תה, כמו פעם.'
זה מה שהיה כתוב במכתב.
הוצאתי דף, וכתבתי: 'בשמחה'.
קראתי להדוויג, ושלחתי את המכתב להאגריד.
"היי הארי" אמרה הרמיוני, והבהילה אותי.
"היי הרמיוני" אמרתי.
"לך תקרא לרון, עוד חצי שעה ארוחת בוקר ואני בטוחה שהוא לא רוצה לפספס את זה" אמרה הרמיוני.
"אוקיי" אמרתי.
עליתי חזרה למעלה, לחדרי הבנים.
רון עוד ישן.
"רון" אמרתי וניערתי אותו.
"מה הארי?" שאל רון.
"עוד חצי שעה ארוחת בוקר" אמרתי.
"אוקיי, אוקיי, אני קם" אמר רון.
ירדתי למטה.
לבסוף רון ירד גם, והלכנו לאכול.
בזמן שהלכנו לאולם, לאכול, סיפרתי להם על החלום שלי.
"אתה בטוח שדמבלדור היה שם?" שאלה הרמיוני.
"כן, במאה אחוז" אמרתי.
"בטוח?" שאל רון.
"כן".
"טוב, אולי זה היה סתם חלום, בלי משמעות" אמרה הרמיוני.
"אולי" אמרתי, אפילו שכולנו ידענו שזה לא נכון.
הגענו לאולם.
כמעט כולם כבר היו שם, אוכלים ומדברים.
התיישבנן בשולחן של גריפינדור, ואכלנו.
פתאום דמבלדור הופיע, עם שני נערים, בן ובת, שנראו בערך בני 17.
הם נראו לי מוכרים...
צמרמורת עברה בי כשהבנתי למה הם נראו לי מוכרים כל כך.
"מה קרה, הארי?" שאלה הרמיוני.
"אני חושב.. אני חושב שאלה הנערים מהחלום שלי" אמרתי.
"אתב בטוח?" שאל רון. "זה לא הגיוני".
נעצתי בהם מבט, וגם רון והרמיוני הסתכלו.
"כן, אני בטוח" אמרתי.
"אלה הנערים מהחלום".
—————-
*אוו 733 מילים בפרקקק*
*מקווה שאהבתםם*