כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 11

נ.מ. ליאו
"זה לא סתם חדר שינה נטוש, בגלל שלפני בערך שבוע, אני, אנבת׳, הארי, הרמיוני ורון מצאנו בדיוק את אותו חדר בהוגוורטס..." אמר פרסי.
מה?! למה כל הזמן קורים לנו דברים מוזרים ומטורפים? ואם הם מצאו את החדר הזה בהוגוורטס, והמערה הזאת מובילה לחדר הזה, אז בעצם, המערה הזאת מובילה להוגוורטס...
"חבר'ה..." אמרה אנבת׳. "רק אני חושבת שזה אומר שהמערה הזאת מובילה להוגוורטס, ושמישהו משתמש במערה?"
כולם שתקו.
"אף אחד לא חשב על זה?" שאלה אנבת׳.
הם הינהנו.
"אני חשבתי על זה" אמרתי. "זאת אומרת, לא חשבתי על זה שמישהו משתמש במערה, אבל כן חשבתי על זה שהמערה מובילה להוגוורטס."
"טוב... בואו ניכנס פנימה. בטח נמצא את הדלת בצד השני, ונוכל להגיע להוגוורטס" אמרה אנבת׳.
הינהנו. ואז נכנסו פנימה. נכנסנו פנימה, וערכנו חיפוש בכל החדר.
החדר היה נטוש, מלא בקורי עכביש, והדברים היחידם שיש בו הם; שולחן כתיבה, מיטה ושידה עם מראה. על השולחן היו כל מיני מחברות וספרים. במבט אחד, הם לא נראו משמעותיים, אבל כשהסתכלתי שוב, ראיתי שאלה ספרים שכתובים ביוונית עתיקה ולטינית.
"חבר'ה..." אמרתי.
"מה?" שאל פרסי.
"יש פה ספ- לא משנה, אתם צריכים לבוא לראות את זה" אמרתי. הם באו.
"מה קרה?" שאלה פייפר. "אני לא רואה פה משהו לא בסדר."
"זה הספרים, והמחברות" אמרתי. "הכל כתוב ביוונית עתיקה ובלטינית."
"מה?" אמרה אנבת׳ בתדהמה.
היא הסתכלה על הספרים והמחברות, וגם כל השאר.
"רגע, אז... מה זה אומר לנו בעצם?" שאלה הייזל.
"נראה לי שזה אומר שמי שלא גר פה, הוא היה חצוי" אמרה אנבת׳.
"לא רק חצוי" אמר פרסי. "מצאתי פה שרביטים וגלימות, ועוד כל מיני דברים שקשורים לקוסמים. נראה לי שהוא היה גם חצוי וגם קוסם."
"אני לא מאמינה..." מלמלה אנבת׳.
אבל אז קרה משהו מוזר.
הכל נהיה שחור, ושמעתי קולות, לחישות.
חשבתי שאני חולם, או מדמיין, או שהתעלפתי, אבל אז שמעתי את ג׳ייסון, "מה קרה פה?"
"נראה לי שיותר נכון לשאול, 'מה קרה הרגע?' או 'מה קורה פה?'" אמר פרסי, והדגיש בכוונה את המילה 'קורה'.
"חה, חה, חה, מצחיק מאוד" אמר ג׳ייסון בציניות.
"שקט!" שמעתי פתאום קול. קול מלחשש. הוא לא היה של אף אחד מהחברים שלי.
"אז מה עושים איתם?" שאל קול אחר.
"תיקח את השניים לשם, ואת כל השאר תביא למקום אחר. אני לא רוצה שהם יישארו ביחד." אמר הקול הראשון, הקול המלחשש.
"אוקיי."
ואז הכל החשיך, אבל הפעם באמת.
***
התעוררתי לקול דיבורים.
ראיתי את ג׳ייסון, פרנק, הייזל ופייפר. אבל אנבת׳ ופרסי נעלמו.
ג׳ייסון ופרנק היו ערים, מנסים להעיר את השאר.
קמתי.
"ליאו, תעזור לנו להעיר את כולם" אמר ג׳ייסון.
"אממ... איפה פרסי ואנבת׳?" שאלתי.
"אנחנו לא יודעים" אמר פרנק. "אנחנו חושדים שנחטפנו, וגם פרסי ואנבת׳, אבל פרסי ואנבת׳ נחטפו למקום אחר. זה גם די הגיוני, לפי מה ששמענו מהשיחה."
כולם החלו להתעורר. וכשאני אומר כולם, אני מתכוון, פייפר והייזל.
"התעוררתן! סוף סוף!" אמר ג׳ייסון, מילמל, "ברור שהבנות התעוררו אחרונות, הן בנות..." וצחק.
"אוי, סתום" אמרה פייפר וגילגלה עיניים.
"טוב, לא רוצה להפריע ל... למה שאתם עושים פה שאתם חושבים שזו אהבה, אבל אנחנו לא יודעים איפה אנחנו, אנחנו צריכים לברוח מפה, ואנחנו צריכים למצוא את פרסי ואנבת׳" אמרה הייזל.
כן... בעיה.
"אז איך אנחנו יוצא-"
פתאום נשמע קול נפץ, ומישהי הופיעה.
"בואו אחריי" היא אמרה. "עכשיו! ושלא תחשבו אפילו לנסות לברוח!"
אז הלכנו אחריה.
הלכנו...
והלכנו...
והלכנו...
עד שהגענו לדלדת מרובעת.
"נראה לי שלא עשינו היכרות" אמרה. "אני ויולט. אני בת 14 וחצי. איך קוראים לכם?" היה ברור שזו לא שאלה. ובכל זאת לא ענינו. שמרנו על שתיקה.
ויולט גלגלה עיניים. "לא זורמים? סבבה. עכשיו כנסו!"
אז נכנסנו. ושם היו פרסי ואנבת׳.
——
נ.מ. ויולט
נכנסנו לתא, שם חיכה הענק ה'אחראי' פוליבוטס. התא היה ממש גבוה, במיוחד בשבילו.
התכנית שלנו - שאני ואבא שלי תכננו - הייתה פשוטה. תכננו לענות את שני החצויים, בזמן ששאר החצויים רואים את זה, ואז לענות את שאר החצויים, בזמן ששני החצויים רואים את זה. זה בטוח יישבור אותם, את כולם.
"אפשר להתחיל?" שאל פוליבוטס.
"בשמחה." אמרתי.
הוא הלך לעבר השולחן עם הנשקים, ולקח פגיון.
בתוך כף ידו, הפגיון היה קטן, כמו אפונה בתוך כף ידי.
את הפגיון, הוא נעץ בכתפו של הנער.
ואז הוא לקח עוד פגיון, ואותו נעץ בכתפה של הנערה.
ראיתי, שכאשר פוליבוטס נעץ את הפגיון בכתף של הנער, הוא לא הראה חולשה. הוא היה נראה כאילו היה עומד גם אם היו נועצים בו עוד 100 פגיונים. אבל ברגע שפוליבוטס נעץ את הפגיון האחר בכתף של הנערה, המבט של הנער הפך למבט מיוסר וכועס. ואותו דבר קרה עם הנערה.
כל כך פתטיים. אני ויתרתי מזמן על האהבה, על החברויות. בסופו של דבר כל זה יוביל רק לכאב ולצער.
בזמן שפוליבוטס המשיך לענות אותם, אני שקעתי במחשבות.
ראיתי איך החברים שלהם נראים מיוסרים מזה.
ופתאום, תחושה רעה התחילה להתפתח בליבי.
הם נראים כולם כל כך קרובים. חברים כאלה שכל הזמן יישמרו אחד על השני, שישימו את חייהם של חבריהם לפני חייהם שלם. לי בחיים לא היה מישהו כזה, וכנראה גם בחיים לא יהיה. אבל חברים רק פוגעים, מכאיבים. ככל שהם יותר קרובים אלייך, ככה זה יותר כואב כשהם עוזבים. כשהם בוגדים.
ולאט לאט, נזכרתי בזיכרון, זיכרון מהעבר שלי:
הייתי בת 9. אני והחברים שלי, אמיליה ולוק, שיחקנו בכדור.
זרקנו אותן אחד על השני, ותפסנו.
בגלל שעוד לא היינו בגיל מספיק טוב בשביל להגיע להוגוורטס, היינו נפגשים או באיזה שדה נטוש, או בבית של אחד מאיתנו.
והם תמיד רצו להגיע לבית שלי, כי הם אף פעם לא היו בו.
אבל אני לא רציתי. התביישתי באבא שלי. אמא שלי מתה, ואבא שלי... הוא תמיד היה משוגע. לא רציתי שאף אחד ידע שאני הבת שלו.
הפעם היינו בשטחים הריקים, הנטושים. היו כאלה שאמרו שהאיזורים האלה מסוכנים, כי וולדמורט יכול להגיע לשם, ואין שם הגנה, אבל אמרתי לחברים שלי לא לדאוג.
וולדמורט לא יגיע לפה.
יום אחד הגיעו אלינו כמה ילדים מתנשאים ויהירים.
"שלום. אני מיינה, וזה בר. מי אתם?" אמרה מיינה.
"היי! אני אמיליה, זה לוק, וזו ויולט" אמרה אמיליה.
"ויולט?" בר אמר את השם שלי בסלידה.
"מה הבעיה?" שאל לוק.
"לא שמעתם את החדשות?" שאלה מיינה. אמיליה ולוק ניענעו את ראשם, כמסמנים 'לא'.
בר צחק צחןק מתוח, חסר הומור. "ויולט היא הבת של אתם-יודעים-מי" אמר. "איך אני יודע? וולדמורט הודיע שיש לו בת, בשם ויולט רידל. עכשיו כל עולם הקוסמים יודע. זה כתוב בעיתון."
אמיליה ולוק הסתכלו עליי בפחד. לא האמנתי להם. אני חברה שלהם! זה שאני הבת של וולדמורט, לא אומר שאני כמו וולדמורט.
לאט לאט, לוק ואמיליה התרחקו ממני.
"א-א-אל תתקרבי" אמר לוק, והניף את שרביטו מולי.
הסתכלתי עליהם, מרגישה את כאב הבגידה.
ואז הסתובבתי אחורה והלכתי.
מאז, אף אחד לא התקרב אליי. כולם פחדו ממני. כעסו עליי. שנאו אותי.
את החברים היחידים שהצלחתי להשיג, כולם השיטו נגדי.
בסופו של דבר איבדתי תקווה.
מאז, פיתחתי לב אבן. בלי רגשות. זו הייתה ויולט החדשה. הויולט שכולם חשבו שאני. ועכשיו, זו באמת הייתה אני.
——-
נ.מ. פייפר
פוליבוטס עינה את פרסי ואנבת׳ כל כך הרבה. הפנים שלהם נראו ממש מיוסרות.
אבל אז פוליבוטס הפסיק.
הוא קשר כל אחד מאיתנו, כך שלא נוכל לזוז.
הדבר היחיד שהספקתי לחשוב היה, עכשיו הוא יענה אותנו.
ואז הוא הכניס פגיון לבשרי. נאנקתי.
אבל צדקתי.
הוא עבר בינינו, מענה כל אחד בתורו, אבל לא הורג.
היה לי הכי קשה כשהוא פגע בג׳ייסון.
הוא עינה את פרסי ואנבת׳ בערך במשך שעה. וגם אותנו.
הזמן עבר לי בטשטוש. עד שהוא הפסיק.
הוא הלך לעבר ויולט ואמר לה משהו.
בדיוק אז נשמע רעש, והרמיוני, הארי ורון הגיעו.
——
איך זה?
בבקשה שימו ככוב ותכתבו חוות דעת.
בבקשההההה