כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 7

נ.מ. ניקו
אתם שואלים איך אני יודע על הוגוורטס?
זה פשוט.
הסתובבתי בכל העולם.
כן, ממש בכל העולם.
ראיתי המון דברים מוזרים בחיים, אבל הקוסמים, הם ההכי מוזרים שראיתי.
הם לובשים בגדים מוזרים, ולא נוסעים במכוניות.
אבל היה בהם גם דברים מגניבים.
ולא, זה לא השרביטים.
אני יודע, זה מה שאמור להיות מעניין.
אבל זה לא מעניין, זה מגוחך.
כאילו ברצינות, שרביטים?
קסם אפשר לעשות גם בלי שרביט!
אני הוכחה חיה לכך.
בכל מקרה, הגיע הלילה, ותיכננו לצאת מחר על הבוקר, על גברת אולירי.
נעשה מסע צללים כדי שנגיע מהר.
ויל התעקש לבוא גם הוא, כי הוא ידע שזה יתיש אותי.
הוא בטח ממש עכשיו מכין דברים למחר.
הוא קצת זהיר מדי, אבל אני אוהב אותו.
ואם תאמרו לו את זה, אני נשבע שאני יהרוג אתכם.
לא הכנתי הרבה דברים.
תיק אחד, קטן, עם אוכל ומים.
לא צריך יותר מזה.
הלכתי לישון, בסופו של דבר.
וכמובן, היה לי סיוט. כי למה לא?
ראיתי חמישה נערים ונערות.
הם הלכו לאנשהו, לא ידעתי לאן.
רגע...
היו שם שני נערים, בן ובת, שנראו לי מוכרים מאיפשהו.
הסתכלתי בהם עם יותר ריכוז, עד שלבסוף הבנתי.
אלה פרסי ואנבת׳!
ועם מי הם?
חבורת... קוסמים?
לא שמעתי על מה הם דיברו, אבל זה לא משנה, כי הסיוט כבר השתנה.
ראיתי אישה, בשנות השלושים לחייה.
אמא שלי, מריה די אנג׳לו.
היא הייתה בתוך מבנה כשהוא התפורר לחתיכות, והגנה עליי ועל ביאנקה.
אחרי זה ראיתי את ביאנקה.
ראיתי אותה הולכת עם הציידות ונוטשת אותי.
יושבת איתן, מדברת איתן, יוצאת איתן למסע חיפושים.
יוצאת איתן למסע חיפושים ולא חוזרת.
ואז ראיתי אותי.
ראיתי אותי ואת פרסי, אחרי שפרסי גילה לי שביאנקה מתה.
ראיתי את הרצפה נפערת, ואותי בורח משם.
אחרי זה ראיתי את פרסי בכלא בשאול, וראיתי אותי מחלץ אותו.
אבל שנייה לפני שיצאנו ראיתי את האדס.
"מה קורה, ניקו? אתה בוגד בי? אתה לא רוצה להשיג מידע על אמא שלך?" הוא אמר.
התעוררתי.
זיעה קרה הייתה על מצחי.
נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי, 'זה רק חלום'.
אבל זה היה קשה.
הייזל נכנסה לחדרי.
"ניקו, תתארגן, צריך לצאת" היא אמרה.
"אוקיי" אמרתי.
היא יצאה מחדרי, והתארגנתי.
כשהייתי מוכן, קראתי לגברת אולירי, ולכולם.
"מוכנים?" שאלתי לאחר שכולם עלו.
"כן" הם אמרו, באותן הזמן.
יצאנו לדרך.
———-
נ.מ. הייזל
יצאנו לדרך.
היו אמורים להיות בערך 10 מסעות צללים.
וכמובן שאחרי כל אחד מהם ניקו ישן שינה עמוקה של בערך 10 שעות.
אז לקח לנו זמן להגיע.
ומדי פעם תקפה אותנו איזו מפלצת.
אבל הכי גרוע היה במסע הצללים ה - 9.
היינו ממש באמצע המסע, כשתקפו אותנו.
נחתנו במקום אחר, לא מוכר, נראה לי ספרד.
זה היה מאוד רחוק מהיעד שלנו.
בכל מקרה, חזרה למפלצת.
לא מפלצת, מפלצות.
מפלצות מכל הסוגים.
הידרה, אראי, האריניות (ה.כ. נראה לי שככה כותבים אותן), ועוד המון!
אני רצינית, היו עשרות אלפים ואפילו יותר של מפלצות.
והיינו רק שבעה חצויים.
כן, שבעה חצויים זה לא מעט, אבל זה מספיק בקושי כדי לנצח את כל המפלצות האלה.
התחלנו להילחם, כתף אל כתף, כל אחד פונה אל אלף מפלצוץ שונות ויותר.
הרגנו המון מפלצות, אבל עוד המון מפלצות המשיכו להגיע.
וזה היה השלב שבו הכל השתבש.
ניקו נהיה עייף, גם בגלל המסע צללים וגם בגלל כמות השדים שזימן.
הוא התעלף באמצע הקרב ומפלצת כמעט הרגה אותו.
אבל ויל הציל אותו.
ויל לקח את ניקו רחוק מהמפלצות והשגיח עליו, כמו שומר ראש.
בינתיים אנחנו המשכנו להילחם.
אבל עכשיו היה קשה יותר.
כי היינו רק חמישה.
האפשרות הכי טובה שהייתה לנו היא להעסיק את כל המפלצות עד שניקו יתאושש ויבריח אותנו מפה.
הבעיה הייתה שעד שניקו יתאושש בטח יעברו כמה שעות.
ולא נוכל להילחם עוד כמה שעות מבלי להתעייף ולהיפצע.
כולנו היינו חבולים, ולכל אחד ירד דם ממקום אחר בגוף.
פתאום צץ לי רעיון.
טוב, חצי רעיון.
"אני קוראת לאריון" אמרתי לכולם. "הוא יעזור לנו".
הם הנהנו.
אריון! קראתי לו במחשבתי.
הוא מיד הגיע.
אריון הביו מה אני רוצה.
הוא התחיל במלאכה. הרג המון מפלצות.
אבל עדיין לא מספיק.
מה עושים עכשיו?
"הייזל" אמר פרנק פתאום.
"מה?" שאלתי.
העברתי את כל תשומת הלב שלי אליו.
וזו הייתה הטעות שלי.
בלי ששמתי לב, אראי הגיחה מאחורי, וכמעט הרגה אותי.
היא לא הצליחה להרוג אותי, אבל החרב שלה פגעה לי ביד, ונכנסה פנימה, עמוק.
נשכתי את שפתי, כדי לא לצרוח.
רציתי להמשיך להילחם, אבל הכל התחיל להיטשטש.
"לכי לויל!" צעק לי פרנק.
הנהנתי.
צעדתי לעבר ויל.
כשהוא ראה אותי, הוא הלך לאנשהו, וחזר עם ערכת ריפוי בידו.
הוא בא אליי, חבש את ידי, והשכיב אותי על החול.
"את צריכה לנוח" אמר.
"אבל-"
"בלי אבל, את צריכה לנוח".
נאחנתי, אבל עשיתי כדבריו.
לאחר כמה דקות ראיתי שהמצב מתחיל להידרדר.
לא יכולתי להמשיך לשבת ולצפות.
במיוחד לא יכולתי לא לעזור כשראיתי שפרנק נפצע.
קמתי, ורצתי לקרב.
ויל ניסה לעצור אותי, אבל לא הצליח.
למזלי, האראי פגעה ביד הגרועה שלי, ולא בטובה.
פעלתי לפי האינסטינקטים שלי.
הרמתי את היד, וקראתי לכל המתכות שיכולתי למצוא, מכל מקום שהצלחתי להגיע אליו.
טונות של מתכות, לפחות 10 טון, נערמו מול העיניים שלי, צפות באוויר.
המפלצות לא הבינו מה קורה, אבל חברי כן.
הם זזו, עד שהיו מאחורי, ואני הטלתי את המתכות לכיוון המפלצות, כך שיצא, שלפחות 10 טון של מתכות כבדות יפגע במפלצות.
אבל לא יכולתי להמשיך לצפות.
הכל השחיר לנגד עיני, והתעלפתי.
כשהתעוררתי, היינו מול בית ספר ענקי, שהשתרע למרחק של מאות קילומטרים.
"מה קרה?" שאלתי. "ואיפה אנחנו?".
"הייזל!" קרא פרנק. "התעוררת" הוא אמר ונישק אותי.
בעקבות הצעקה שלו כולם באו לראות.
וכולם עטפו אותי בחיבוקים.
ידי כאבה, אבל לא היה לי אכפת.
לאט לאט התחלתי להיזכר במה שקרה.
"איך ניצחנו?" שאלתי.
"כל המתכות שהרמת, והעפת עליהן, הן הרגו את רובן והחלישו את מה שנשאר. משם פשוט המשכנו כרגיל" אמרה פייפר.
"זה היה מדהים!" אמר ליאו.
"מאוד מדהים" אמר ג׳ייסון.
"רגע..." אמרתי. "איפה אנחנו?".
"אנחנו בהוגוורטס" אמר פרנק. "הוגוורטס, בית הספר לקוסמים".
———-
אשכרה, 920 מילים.
אהבתם?
בבקשה שימו כוכב🙏⭐️