כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 17

נ.מ. ויולט
אז היא הנערה מהנבואה? הם לא יכלו למצוא מישהי אחרת שתעשה את זה? למה דווקא היא? ולמה היא בכלל מאמינה להן?
מיליון שאלות צצו בראשה של ויולט לאחר ההסבר על היותה הנערה מהנבואה. אבל אם היא באמת הנערה מהנבואה, אז זה רע בשבילם. היא פשוט תעזור לאביה - וולדמורט - לנצח. היא תחליט שהיא בצד שלו וזהו. ככה הכל יהיה קל יותר. פשוט יותר. בלי ילדים ששונאים אותה כי היא ביתו של וולדמורט, בלי ילדים שכועסים עליה כי וולדמורט הוא אביה והוא הרג את אחד מבני משפחתם או שהוא הרס את חייהם. זהו. לא יהיו עוד ילדים כאלה. עולם הקוסמים יהיה בשליטתם בלבד. אף אחד לא יוכל בכלל להתייחס אליה רע, כי הוא יפחד מדי. ברור. כל הקוסמים הם חבורת פחדנים. אם היא הייתה כמוהם, היא לא הייתה פה היום. כדי לשרוד עם וולדמורט, צריך להיות אכזר, קר לב, אדיש. אסור להתחבר לאנשים, לשום דבר ולאף אחד. אבל אז תקפו אותה שוב שתי השאלות המציקות ביותר בחייה: האם היא באמת רוצה להיות כזאת, כמו וולדמורט? ומי אמא שלה? עם מי אבא שלה הביא אותה לחיים?
השאלות האלה לא הרפו ממנה. לא משנה כמה היא ניסתה להתנגד להן ולגרש אותן, הן לא הרפו ממנה.
ואז, לפני שהספיקה לעצור אותן, לפני שהספיקה אפילו לשים לב, נפלטו מפיה שלוש מילים ששינוו הכל. מילים שהיא לא חשבה שתגיד אותן אי פעם. "אני אעזור לכם" אמרה. הנה. שלושת המילים ששינו הכל.
———-
נ.מ. פרסי
כולם הסתכלו על ויולט בהבעות המומות. אבל אז ההבעות האלה הפכו לחיוכים קטנים.
"תודה."
"אבל יש לי תנאי" אמרה ויולט. "אני לא רוצה להתקרב אליה" אמרה, והצביעה על הרמיוני. "הכל, רק לא להתקרב אליה ולא לדבר איתה."
שתיקה השתררה. כל כך ארוכה, עד שהוא החל לדמיין צרצרים מצרצרים ברקע, כמו בסרטים.
"אני מניחה שזה בסדר..." אמרה לבסוף אנבת׳. "את יכולה רק להגיד לנו למה?"
"לא."
תשובה כל כך קצרה, אך בכל זאת, משמעותית. אבל הוא הניח שעכשיו זה כבר באיזור האישי שלה אז הוא החליט לא להתעסק עם זה.
השתררה שתיקה. שוב.
"אז... את יכולה להוציא אותנו מפה?" שאל ליאו ושבר את השתיקה המעיקה.
ויולט הנהנה בראשה וסימנה להם לבוא אחריה.
הם הלכו בתוך מבוך מתפתל ואינסופי של מערות, פיצולים, הסתעפויות ויותר מהכל - אפלה.
אבל בלי קשר האפלה אפפה על כל המקום הזה.
בסופו של דבר יצאנו לבחוץ והגענו ליער.
"מכאן אנחנו נסתדר, תודה" אמרה אנבת׳.
ויולט הנהנה ועלתה על המטאטא שלה - מטאטא שצץ משום מקום.
"פרסי תקרא לגברת-" התחילה אנבת׳, אבל הוא הקדים אותה. גברת אולירי כבר הייתה פה.
הוא חייך לאנבת׳ חיוך שובב והיא חייכה לו בחזרה.
אלוהים, הוא כל כך אוהב אותה.
"ניקו!" קרא פרנק, וניקו צץ משום מקום.
"לקח לכם זמן" אמר. "ואיפה סיריוס הזה?"
אה כן, נראה לו שהוא שכח לומר שהם לא הצליחו להציל את סיריוס.
"לא הצלחנו להציל אותו" אמר הארי. עצב נשמע בקולו.
"מצטער לשמוע. בואו נזוז" אמר ניקו. הוא עלה על גברת אולירי והם עלו אחריו. אבל לפני שהספיקו לצאת, ויל אמר "עצרו! אתם לא באים בלעדיי."
ברור.
ניקו נאנח. "בוא ויל."
ויל עלה מאחורי ניקו ועכשיו הם באמת יצאו לדרך.
מסע הצללים היה קצת... איך לומר את זה? אה כן - מעורר בחילה. אבל הוא כבר התרגל.
כשהגיעו למחנה החצויים, ויל ישר לקח את ניקו וטיפל בו, בעוד שהקוסמים הלכו אחריו ואחרי שאר החצויים.
הם התיישבו ליד האגם, מקום שכנראה היה כבר המקום הקבוע שלהם.
"מה עושים עכשיו?" שאלה הרמיוני בזהירות, לאחר שתיקה מחרידה.
"אני חושבת... שעכשיו הגיע הזמן לאמן אתכם!" אמרה אנבת׳.
הוא אהב את הרעיון.
"כן! זה יהיה מעולה" אמר.
"פחות..." אמר רון, אבל הם כבר החליטו.
"בואו!" אמרה פייפר, והחלה ללכת לכיוון זירת האימונים.
"אנחנו קודם נעשה לכם הדגמה ואז נאמן אתכם" אמר ליאו.
הם התחילו להילחם זה בזה. לאחר כמה דקות, ג׳ייסון הוציא את פרנק, הוא הוציא את הייזל ואנבת׳ הוציאה את ליאו. עכשיו נשארו רק שלושתם. לאחר עוד כמה דקות, הוא הוציא גם את אנבת׳, וזה הפך לקרב שלו מול ג׳ייסון.
אך לאחר 20 דקות של לחימה, אנבת׳ עצרה אותם. "זה יכול להימשך לנצח" הסבירה, אבל זה נשמע יותר כאילו היא התלוננה.
"עכשיו תורכם" אמר פרנק. "איך נחלק את זה?"
"יש לי!" אמרה הייזל. "הם שלושה, ואנחנו שבעה. אז... לשניים מהם יהיו שני מאמנים, ולאחד מהם שלושה מאמנים. רק צריך להחליט למי יהיה שלושה ולמי יהיה שניים וגם מי עם מי."
"אוקיי. אתם תבחרו" אמרה אנבת׳.
הקוסמים התלחששו ביניהם ולבסוף החליטו; אנבת׳ וג׳ייסון עם הרמיוני, פרסי ופייפר עם הארי ופרנק, ליאו והייזל עם רון.
הוא ופייפר הובילו את הארי למקום יחסית מרוחק ושקט, אך בסביבת המחנה.
פייפר הלכה להביא כלי נשק ובובות לחימה ובינתיים הוא נשאר כאן עם הארי.
"אז... אתה בסדר..? או שעדיין קשה לך בגלל ה..." הוא לא היה יכול להמשיך את המשפט. אך הארי הבין. ופרסי ראה שהארי היה עצוב. בדיוק אז פייפר הגיעה. בול בזמן. נדמה לו...
"שנתחיל להתאמן?" שאל, ולא חיכה אפילו לתשובה. "קח את חרב העץ. היום אנחנו רק מלמדים כמה תרגילים בסיסיים."
ובמשך 5 שעות ברצף עם הפסקה אחת הם אימנו את הארי כל מיני דברים בסיסיים כמו איך להחזיק חרב נכון, איך להגן על עצמו, איך לתקוף ואיך להטעות. הארי התלונן הרבה, אך פרסי ידע שהארי ידע שלא הייתה לו ברירה אלא להמשיך.
לבסוף כולם חזרו לאגם.
"מחר יהיו עוד שיעורים" אמרה אנבת׳. "אבל הפעם שיעורי כושר. ריצות, טיפוס, כאלה... לילה טוב."
—————
נ.מ. רון
סוף סוף. השיעורים המציקים והמעייפים נגמרו. חבל שמחר יהיו עוד...
הוא, הארי והרמיוני הלכו לבניין הראשי, שם שהו בזמן שתיקנו את הוגוורטס.
"רגע!" אמרה הרמיוני.
"מה?" שאל הארי.
"מקלחות! לא התקלחנו!"
"את רצינית? על זה כל הלחץ?" הוא שאל.
"כן. מקלחות זה דבר חשוב, ויותר מזה - היגייני. אחרי שיעור כזה, חייב להתקלח" אמרה הרמיוני.
אז הם הלכו להתקלח. אחד אחרי השני, בתורות... וכמובן שהרמיוני ראשונה.
כשהרמיוני סיימה (מה שלקח לה שעה), נכנס הארי, ואחריו הוא.
ועכשיו הם באמת הלכו לבניין הראשי. סוף סוף לישון.
הוא היה ממש מותש מהשיעורים הארוכים בלחימה. 5 שעות של התאמנות בלחימה, עם הפסקה אחת. אחת! הפסקה אחת של 5 דקות! הוא בקושי הצליח לעמוד על הרגליים.
הם עמדו להיכנס, אבל אז הרמיוני נעצרה. "רגע" אמרה.
"מה עכשיו?" שאל רון בייאוש.
"צחצוח שיניים."
"מה?" שאל הארי.
"לא צחצחנו שיניים."
"אה... חייב?"
"רון!" נזפה בו הרמיוני.
"בסדר בסדר..."
אז כמובן שהם הלכו לצחצח שיניים.
"זהו? אין עוד שום דבר?" הוא ווידא לאחר שסיימו.
"זהו" אישרה הרמיוני.
סוף סוף!!
הם נכנסו לבניין הראשי ונשכבו במיטות. ברגע שראשו נגע בכרית הוא נרדם. ערפל חשוך של שלווה ונחת. חבל שזה לא נמשך לנצח...

"רון!"
הוא פתח עיניים וראה את ליאו.
"מה..?" שאל בישנוניות.
"אתה צריך לקום. האימונים מתחילים" הייזל צצה משום מקום.
"מה...? מה השעה?"
"שש בבוקר." אמר פרנק, גם הוא צץ מהאוויר.
"למה הערתם אותי בשש בבוקר?!"
"כי יש אימונים. אבל הפעם משותפים. בוא" אמר פרנק.
"בסדר..." הוא נכנע. "רק תנו לי להתארגן."
הם הנהנו ויצאו.
לאחר שיצאו, הוא משך את השמיכה אל מעל ראשו ונרדם שוב.

"רון!"
"מה?"
"אתה עדיין ישן?"
"לא."
"לי זה נראה שכן."
הוא פקח עיניים שוב. אוי. הרמיוני.
"כבר שש וחצי רון. קום." אמרה הרמיוני.
"אבל אני לא רוצה."
"אין לך ברירה. עכשיו קום."
"בסדר, בסדר..." הפעם הוא באמת נכנע. "צאי, אני אתארגן."
"זה לא יעבוד עליי."
"נשבע שהפעם זו האמת!"
היא גלגלה עיניים ויצאה.
והוא התארגן. במהירות. ויצא גם.
"הגיע הזמן. עכשיו אפשר להתחיל את השיעור" אמר פרסי.
אוי לא. הנה הגיע הסבל. שיעור שלם של אימונים מפרכים בלי הפסקות. הוא מעדיף למות (סתם סתם. לא באמת).
"יאללה. אימון הכושר הראשון מתחיל!" צעק ליאו.
————
נ.מ. פוליבוטס (ה.כ. איתו לא היינו הרבה זמן)
הם עדיין ברשותו של וול-וולדמורט. הוא נרעד אפילו כשאמר את השם בליבו. אז זה הקטע. הענקים אמורים להיות מספיק חזקים כדי לנצח קוסם אחד. זהו, שהם לא. למה? בגלל שהטילו עליהם קללה. כן, כן, קללה. והקללה החלישה אותם. מאוד. החלישה אותם כל כך, עד שהם לא מסוגלים להתמודד מול קוסם אחד.
בגלל זה פוליבוטס נשבע לעצמו (לא בסטיקס), שכשהוא ימצא את מי שקילל אותם, הוא יהרוג אותו.
"זה מתקדם?" שאל פתאום וולדמורט.
פוליבוטס הוציא את המחשבות מראשו והתרכז רק בוולדמורט. אסור לוולדמורט לראות שהוא מפחד.
"כן. אנחנו בשלבי בנייה א-אדוני. עוד בערך חודשיים, שלושה חודשים או ארבעה חודשים וזה יהיה מוכן." הוא אמר, משתדל לא לגמגם.
"חודשיים, שלושה או ארבעה?!" שאג וולדמורט. "זה יותר מדי זמן! קדימה, מהר יותר!"
וולדמורט הסתובב כדי ללכת, אך בדיוק אז ויולט נכנסה.
גם מויולט פוליבוטס פחד. אך הוא בקושי ראה אותה, כך שזה היה קצת יותר טוב.
"זה מתקדם?" שאלה גם ויולט.
וולדמורט הצביע בראשו על פוליבוטס. "הוא יספק לך תשובות."
"נו?" שאלה ויולט.
"זה... בשלבי הכנה" הוא אמר.
"ועוד כמה זמן זה יהיה מוכן?" שאלה ויולט.
וולדמורט הסתכל עליו במבט חודר.
"ע-ע-עוד בערך חודשיים" אמר, מתקן את תשובתו ממקודם, כי היא הכעיסה את וולדמורט.
"יש לקוות שזה יהיה מוכן עוד יותר מוקדם. הנשק חייב להיות מוכן בזמן, אחרת זה חסר סיכוי" אמרה ויולט. "מה מעכב אתכם כל כך?"
"בעיקרון, הכל. אבל הדבר שהכי מעכב אותנו זה הבעיה של איך. איך זה יגרום לכולם לעשות כל מה שנומר?"
"את זה... את זה תתצטרכו לגלות בעצמכם" אמרה ויולט, והלכה.
———
מתחחח
*צחוק מרושע* 😈
מה אומרים???
פליז כוכבב
וחוות דעתתת
פרק הבא יצא בקרוב (מקווה)
אה ותקראו את הסיפורים של OmerMarela היא טובהההה
להתראות!