כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 14

נ.מ. אנבת׳
מחנה החצויים. הבית. סוף סוף חזרנו.
"פרסי!" צעקתי לו.
"מה?"
"בוא בשבע לגבעה, הכנתי דייט, לכבוד זה שהיום אנחנו חוגגים שנה וחצי ביחד."
"אוקיי."
תיכננתי כבר הכל.
אבל לפני הכל, הייתי צריכה אימון קטן.
מה זאת אומרת אימון קטן? אימון קטן זה אומר אימון שבו אני מטפסת על הקיר טיפוס, מתאמנת בזירת הקרב ועושה עוד כמה דברים ספורטיביים - שמשתנים כל פעם.
לאחר האימון פייפר אירגנה לי שמלה ללבוש לדייט. זה לא היה דייט מיוחד, אבל רציתי שזה יהיה חגיגי, אז לאחר שפייפר אירגנה לי שמלה, אמרתי לה לארגן לפרסי חליפה. היא הסכימה.
השמלה שפייפר אירגנה לי הייתה לבנה יפהפייה ויחסית קצרה. אהבתי אותה.
התקלחתי במהירות, לבשתי את השמלה, והכנתי את הדברים לדייט; מחצלת, סלט, פנקייקים כחולים וקאפקייקס כחולים.
אירגנתי הכל, ולאחר בערך 10 דקות שבהן חיכיתי בציפייה פרסי הגיע.
החליפה שלו הייתה כחולה-תכולה. הוא נראה בה כל כך טוב.
הוא התקדם לעברי והתיישב.
נישקתי אותו. הוא נישק אותי בחזרה.
כל כך חיכיתי לזה.
"הכנתי לנו אוכל" אמרתי.
"מה הכנת?" הוא שאל.
הוצאתי את מה שהכנתי, והחיוך שלו התרחב.
התחלנו לאכול. כמובן שפרסי סיים מהר, וחיכה לי.
כשסיימתי, החזרתי הכל לסל פיקניק, שם שמתי את כל הדברים שלנו וקיפלתי את המחצלת.
אך כשניסיתי לקום, פרסי עצר אותי.
"מה?" שאלתי.
"חכי כאן. גם אני הכנתי לך משהו" אמר פרסי, וחיוך עלה על פניו.
"מה הכנת?" שאלתי, משועשעת.
הוא הוציא שקית עם פתקים מכיב החליפה שלו, וכחכח בגרונו. "ברוכה הבאה... למרתון החידות שלך!" צעק. "אלה הכללים; אני אשלוף בכל פעם פתק אחר מהשקית. בתוך כל פתק יש חידה. את תצטרכי לענות על החידה, ואם את עונה נכון, את ממשיכה לחידה הבאה. אם לא, את פסולה ונגמר המשחק."
צחקתי, משועשעת רק מהמחשבה שהוא חושב שאני אפסל. "אז בוא נתחיל."
הוא הקריא סדרה של כ - 35 שאלות, ועניתי על כולן בהצלחה.
"זה היה קל" אמרתי.
"שום חידה לא תעבור אותך" רטן פרסי.
עכשיו צחקתי ממש חזק. לאחר כמה דקות פרסי צחק גם.
כשהפסקנו לצחוק, רצתי לים וקראתי לפרסי. "בוא!"
"אני בא."
כשהוא הגיע, קפצנו למים, והוא עטף אותנו בבועת נשימה.
התנשקנו, נשיקה מלאת תשוקה.
נשארנו במים למשך עוד בערך שעה ואז יצאנו, כל אחד הלך לביתן שלו.
"נתראה, מוח אצה!" צעקתי.
"נתראה, חכמולוגית!"
אחרי כל מה שעברנו ביחד, ידעתי שהוא בחיים לא ינטוש אותי ושאני בחיים לא אנטוש אותו. אהבתי אותו יותר מכל דבר בעולם.
וכשהוא נעלם לשמונה חודשים...
זה היה כל כך קשה.
להיות רחוקה ממנו, במשך שמונה חודשים, היה קשה יותר מכל דבר שחוויתי. אפילו יותר מטרטרוס.
כן, בסופו של דבר האהבה תמיד תנצח.
החלפתי בגדים, לבגדים רגילים של המחנה, ויצאתי לאכול ארוחת ערב.
הקוסמים ישבו איפה שרצו. השתעשעתי לראות איך הם מגיבים לאוכל ולמים הקסומים. זה היה קורע.
הלכתי לישון בתחושה טובה.
מחר יהיה יום חדש, והוא יהיה מושלם בדיוק כמו היום הזה.