כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 9

נ.מ. פייפר
זה מוזר.
לא היה לי סיוט.
וזה אף פעם לא קרה.
אני יודעת, הייתי אמורה לשמוח מזה, איזה כיף, אין סיוט, אבל לא. זה מרגיש מוזר מדי.
אולי פשוט התרגלתי לסיוטים, אבל לדעתי, זה סימן רע.
אבל יש סיכוי שזה סתם.
התארגנתי, וירדתי למטה.
ראיתי שם את כל השבעה, אבל הם נראו מתוחים.
"תגידו..." אמרתי, אבל לא ידעתי איך להמשיך.
"גם לכם לא היה סיוט?!" אנבת׳ שאלה, ואפשר לומר שגם צעקה.
הוצאתי אנחת רווחה כשכולם ענו כן.
ואז נבהלתי.
אם לאף אחד לא היה סיוט, משהו בטוח קורה
וראיתי שגם כל השאר מבוהלים.
הארי, רון והרמיוני בדיוק ירדו.
למראה המבטים המבוהלים על פנינו הם הוציאו שרביטים, כמתכוננים לקרב.
"תרגעו, קוסמים" אמר פרסי.
‏"אנחנו? תרגעו אתם. יש לכל אחד מכם פרצוף כזה שכאילו אומר 'הגיע סוף העולם, ואני חושש'." אמר רון.
"אה מצחיק, כי לכם יש כרגע פרצופים של 'הגיע סוף העולם ולא ידעתי?'." אמר ליאו. וואו. הוא החטיף להם.
הלכנו לאכול ארוחת בוקר.
האוכל שם היה מדהים, אבל האוכל במחנה החצויים יותר טוב.
אחר כך הלכנו לשיעורים.
כן, אני יודעת.
הלכתם לשיעורים?! אבל אתם אפילו לא קוסמים.
אז מסתבר שלא בכל השיעורים צריך להיות קוסמים.
היינו עכשיו בשיעור טיפול בחיות פלא.
גם הארי, הרמיוני ורון היו איתנו בשיעור.
והיה עוד ילד, בלונדיני. הוא הסתכל עליהם במבט נוטף ארס, ועלינו הסתכל בתמיהה ובפרצוף שכאילו אומר 'מי שלא תהיו, אתם מוזרים ואני לא אוהב אתכם כי אתם לא כמוני'.
סתום.
אם הייתי יכולה, הייתי גורמת לו להביך את עצמו בפומבי.
וזה לא שאני לא יכולה. אני יכולה, אבל אסור לי לחשוף את עצמי, אז בעצם, אני לא יכולה.
כן, זה קצת מסובך, אבל אני לא אגלה את הזהות שלי לאדם זר שנועץ בי ובחברים שלי מבטים של גועל.
"טוב, אז שמעתי שיש פה תלמידים חדשים. אז לחדשים, אני האגריד, ואני המורה שלכם לטיפול בחיות פלא" אמר המורה, האגריד.
"אז זו החיה שהבאתי לכם, תוכלו למצוא אותה בספר בעמוד 138" אמר האגריד.
הסתכלתי על החיה. היא הייתה יפהפייה. ומוזרה.
סוסה בעלת שני קרניים, עם כנפיים.
גופה היה בצבע לבן, ושיערה היה צבוע בתכלת בהיר.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה.
רציתי לעלות ולרכב עליה.
"אז זאת רולבה, היא שילוב של קרנף, סוס ופגסוס" אמר האגריד. מישהו רוצה לרכב עליה?"
נשימתי נעתקה.
"אניאניאני!" צעקתי.
"אה, הילדה המוזרה מתגלה כפריקית סתומה" שמעתי קול.
גילגלתי עיניים.
"סתום, דראקו" אמר הארי.
דראקו? ככה קוראים לו? איזה מין שם זה דראקו?
בעצם, כל השמות שלהם מוזרים.
התעלמתי ממנו, והלכתי לעבר האגריד ורולבה.
"בואי, תעלי, אני אעזור לך" הוא אמר.
אבל אני כבר עליתי.
"איך? אף אחד לא מצליח על הפעם הראשונה" אמר האגריד, פיו פעור בתדהמה.
"בבית שלי יש לנו חווה, ואני עוזרת שם, אז אני כבר רגילה" שיקרתי.
הוא הנהן.
"קדימה רולבה, קדימה" האיץ בה האגריד.
ואז היא עפה.
וזו הייתה הרגשה מדהימה!
רולבה עשתה כמה סלטות והתעופפה למעלה למעלה, עד שהיינו מעל העננים.
האוויר הקר העיף את שיערי, ושיערי הצליף בפניי.
אבל לא היה אכפת לי.
זה היה מדהים, רולבה הייתה מדהימה.
עפנו מעל כל הוגוורטס, וחזרנו.
הרגשתי מעולה.
אבל אז הבחנתי בזה.
שקט מטריד. מטריד מדי.
הסתובבתי לאחור, בדיוק בזמן.
מפלצת תקפה אותי.
הוצאתיאת הפגיון שלי, ונעצתי אותו במפלצת.
היא התפוררה לאבק.
כשהסתכלתי יותר טוב, הבנתי שאני לא במקום הנכון.
רולבה הורידה אותנו במקום הלא נכון בטעות.
בטעות? או בכוונה?
"רולבה..." הסתובבתי לאחור.
רולבה לא הייתה עוד רולבה.
היא הפכה למפלצת. מפלצת בעלת שלושה ראשים, עם עור שחור ושיניים מחודדות. ולא, זו לא הייתה הידרה. זו הייתה מפלצת שלא ראיתי בחיים שלי.
היא התנפלה עליי, והפגיון לא היה אצלי.
היא פגעה בי, ועפתי לאחור.
קמתי.
"לכי לישון" אמרתי עם דיבור הקסמה, אבל זה לא הזיז לה.
היא בעטה בי, ואז עפה למעלה, והתרחקה.
הסדרתי את נשימתי.
משהו פגע בי מאחור, ועפתי הצידה.
שכבתי שם. לא היה לי כוח לזוז.
המפלצת ניסתה לקפוץ עליי, אבל התגלגלתי הצידה.
ראיתי את הפגיון שלי.
לקחתי אותו, וקמתי.
בשארית כוחותי, תקעתי את הפגיון במפלצת, והיא התפוררה לאבק.
ואז הכל נהיה שחור.
——-
נ.מ. ג׳ייסון
פייפר לא חזרה.
ועברה כבר שעה.
לא נראה שזה הפריע לילד ההוא, דראקו.
אבל לי זה הפריע.
וגם לכל שאר השבעה.
היינו בטוחים שהיא לא חזרה בגלל מפלצת כלשהי.
ואז תקפה אותנו להקת... מה זה בעצם?
שמעתח מישהו אחד שצעק 'סוהרסנים!' בבהלה.
מה זה סוהרסנים?
"כולם להיכנס להוגוורטס, עכשיו!" צעק האגריד.
כולם רצו להוגוורטס בצרחות. טוב, כולם חוץ ממספר קוסמים קטן.
האגריד הביא אותנו פנימה להוגוורטס, ומשם המורים המשיכו.
מקגונגל הובילה אותנו לגריפינדור.
"אל תלחצו" אמרה מקגונגל. "יהיה בסדר".
אבל לא יכולתי להפסיק להילחץ.
ולא בגלל הסוהר-מה שמם.
אלא בגלל פייפר.
היא נעלמה, ועוד לא חזרה.
ישבתי במתח, מחכה.
לא היה שום סימן מפייפר.
התחלתי להילחץ. לא שלא נלחצתי קודם, אבל עכשיו הייתי עוד יותר לחוץ.
עברו כבר חמש שעות.
כולם כבר הלכו לישון, חוץ ממני ושאר השבעה.
ואז שמעתי את זה.
"ג׳ייסון!" זו הייתה פייפר.
הסתובבתי. ראיתי את פייפר באיריסנט.
"פייפר! איפה את?" צעקתי.
"שקט! אתה תעיר את כולם!" אמרה אנבת׳.
"סליחה" לחשתי.
"פייפר. איפה את?" שאל ליאו, שהצטרף לשיחה.
"אני לא יודעת" אמרה פייפר.
ואז שמתי לב לפצעים בגופה.
"מה קרה לך?!" שאלתי בבהלה.
"ששש" אנבת׳ השתיקה אותי.
"אוקיי, אוקיי, סליחה" אמרתי.
"זה לא סיפור" אמרה פייפר. "בכל מקרה, אני באיזה אי פה, קרוב להוגוורטס" אמרה פייפר.
"טוב, חכי, אל תלכי, אני מגיע" אמרתי.
פייפר גלגלה עיניים.
"כאילו יש לי לאן ללכת".
גלגלתי עיניים גם, וחיוך דק החל להסתמן על שפתיי.
"ביי פייפס, נתראה עוד מעט" אמרתי.
"ביי ג׳ייסון".
הקשר נותק.
התכוננתי לצאת, אבל אנבת׳ עצרה אותי.
"תגיד לי אתה משוגע? לצאת עכשיו? אם ייראו אותך זה לא ייגמר טוב. במיוחד אם ייראו אותך עף".
אוף. היא תמיד צודקת.
"אני אזהר" אמרתי.
לא חיכיתי לתשובה. יצאתי.
ריחפתי מעל הוגוורטס, עולה למעלה למעלה, מתרחק מהוגוורטס, ואז יורד חזרה למטה.
לא היה שום דבר שאפשר לראות. רק ערפל.
ואז תקף אותי קור פתאומי.
הרגשתי את כל האושר מתרוקן ממני.
הסתובבתי, לראות מה קורה.
היה מולי מישהו, שנראה קצת כמו רוח רפאים. הוא היה מפחיד.
הכל התערפל לנגד עיניי, בקושי החזקתי את עצמי באוויר.
"אקספקטו פטרונוס!" (ה.כ. ככה כותבים את זה? אשמח לתיקונים אם לא נכון) שמעתי קול.
הרוח נעלמה, כאילו מעולם לא הייתה.
התחלתי ליפול למטה.
כבר חשבתי שאני אמות בנחיתה, ואהפוך לפיתה, אבל מישהו תפס אותי.
הסתכלתי עליו.
זה היה הארי.
"מה אתה עושה בחוץ? בשעה הזאת?" הוא שאל. "ואיך עפת ככה באוויר, בלי מטאטא ובלי כלום?"
"זה... מסובך" אמרתי.
"תסביר" אמר הארי בתקיפות. "או שאני אכריח אותך".
"אתה לא יכול לאיים עליי" אמרתי.
"אולי לא במצב הרגיל שלך, אבל עכשיו דווקא כן".
נאנחתי.
וסיפרתי לו הכל. לא הייתה לי ברירה.
"אני נשבע שאם תספר למישהו, אני אהרוג אותך" אמרתי. לא נשבעתח בסטיקס. לא רציתי שזה ייתנקם בי.
"אל תדאג, לא אספר לאף אחד" אמר הארי. "אף אחד חוץ מהרמיוני ורון" הוסיף.
נעצתי בו מבט מצמית.
הוא נרתע, אך לא התחרט.
"טוב... בוא נלך למצוא את החברה שלך" אמר הארי.
טסנו, וטסנו, וטסנו. עד שמצאנו את האי.
"ג׳ייסון!" צעקה פייפר כשראתה אותנו.
"פייפר!"
רצנו זה לזה, והתנשקנו. זו הייתה נשיקה מדהימה.
הבאנו אותה איתנו, ופייפר סיפרה למו כל מה שקרה.
"וואו" אמרתי לבסוף.
"לזה... לא ציפיתי" אמר הארי.
ראיתי את הוגוורטס באופק.
הגענו.
האמת, זו פעם ראשונה שבאמת רציתי להיות שם, בהוגוורטס.
***
"פייפר!" צעקו כולם כשחזרנו.
כמובן שהסברתי להם על השיחה שלי עם הארי.
הם לא קיבלו את זה טוב במיוחד.
אבל לא נורא.
הלכתי לישון בתחושת סיפוק. פייפר חזרה, ועכשיו, אחרי שגיליתי את הזהות שלי, לפחות לאיש אחד, הרגשתי כאילו כמה קילוגרמים ירדו לי מהלב.
לא היה סיוט הלילה, כמן שלא היה סיוט בלילה הקודם.
זה לא היה סימן טוב.
משהו קורה.
——-
וואוווו.
1209 מיליםםםם.
סליחה שהתעכבתי, הייתי עסוקה, והיה לי מחסום כתיבה קטן.
בבקשהההה, שימו כוכב✨