כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 21

נ.מ. ניקו
לאחר מסע הצללים שעשה לכל כך הרבה אנשים, ניקו פשוט נשאב לאפלה. גופו קרס והחושך כיסה הכל, כך שהדבר האחרון שזכר היה את האדמה המתקרבת אליו במהירות, בזמן שנפל. אבל הוא לא נפל. כי הכל החשיך לפני כן.
לשוטט באפלה היה משהו שהוא היה רגיל אליו. אבל הפעם זה היה שונה. הוא הרגיש תחושת משיכה, משיכה שהוא התנגד אליה בכל כוחו. אבל היא לא עזבה אותו. והיה קשה להחזיק מעמד מול המשיכה הזאת. אז הוא שחרר את עצמו, נתן למשיכה החא ידועה הזאת למשוך אותו. ובמפתיע, המשיכה עזרה לו. הוא הרגיש את הגוף שלו נרגע, את האור שבוקע מבחוץ. האור התחזק התחזק עד שהוא חזר למציאות. אבל לצערו, זה הרגיש פחות טוב ממה שקיווה.
הדבר הראשון שהבחין בו כשפקח את עיניו זה שהוא במרפאה של המחנה. הדבר השני שהבחין בו היה שויל עמד מולו, וחיוך התחיל להימתח על פניו.
"אתה ער!" קרא בקול.
"מסתבר שכן... כמה זמן הייתי מעולף?"
"כמה שעות."
הממ... לא כזה נורא.
הוא ניסה לקום, אבל ברגע שקם מהמיטה, רגליו קרסו.
"רגע. לאט לאט," אמר ויל. "תנוח עוד קצת, ואחרי זה תוכל לצאת מהמיטה."
הוא הנהן, ו-ויל החזיר אותו חזרה למיטה. הוא החליט לנוח, כך שהכל נהפך שוב לשחור.
***
הוא קם לקול פיצוצים, צעקות וצרחות. אווירת אימה ששררה במחנה. ויל כבר לא היה במרפאה, וגם לא אף אחד אחר. כולם בטח היו בחוץ, בתוך כל הפיצוצים.
הוא קם מהמיטה בקפיצה. שדה ראייתו התערפל והדם זרם לראשו, אך לא היה אכפת לו. הוא רץ במדרגות, למטה למטה, כדי להגיע למה שקורה בחוץ.
כשהגיע, הוא לא ממש הבין מה ראה. אבל דבר אחד היה ברור - אלה לא היו מפלצות, וגם לא חצויים. זה היה משהו אחר. לא מישהו - משהו. פצצות שנורו מהאוויר, קול של זרדים ועלים מתפצחים, למרות שלא היה איש חוץ מהחצויים. והחצויים, החצויים ניסו לגונן על המתקפות, לעצור אותן. אך לשווא. כל מה שעשו לא עזר. הם התמודדו מול משהו אחר. ולפי דעתו, הם התמודדו מול קוסמים. זה היה הכי הגיוני. אבל עדיין, זה לא היה בטוח.
"מה אתה עושה פה?!" צעק אליו ויל, העיר אותו ממחשבותיו. "אתה אמור לנוח!"
"נחתי מספיק," אמר ניקו. "אני רוצה לעזור."
קולו של ויל התרכך. הוא נשמע עייף, מותש ומובס. "טוב, זה לא משנה עכשיו." אמר בייאוש. "אתה לא יכול לעזור, בדיוק כמו שכולנו לא יכולים לעזור. כי אף אחד לא יודע מאיפה המתקפות באות."
עכשיו גם קולו של ניקו התרכך. "ברור שאני יכול לעזור," אמר בלחש. "אני יכול לעזור למצוא את מי שגורם לכל זה."
"אתה בחיים לא תצליח..." אמר ויל.
אנבת׳ צצה משום מקום. "ויל!" אמרה. "צריכים אותך במרפאה. עכשיו!"
ויל הנהן בראשו, ורץ למרפאה. בינתיים, ניקו החליט לתפוס את הפושע שירה לעברם פצצות אש.
הוא החל להסתובב בכל המחנה בחיפוש אחר האיש, וכשלא מצא אותו בכל המחנה, התחיל להתייאש. אבל אז הוא ראה את זה. צל של איש, שנע במהירות לעבר היער.
ניקו החליט לעקוב אחריו, היישר לתוך היער. הם התפתלו בין שורשי עצים, צמחים ענקיים ושיחים מלאים קוצים דוקרנים, עד שלבסוף הגיעו לקרחת יער ריקה. האיש עצר בה לרגע, אך לאחר שנייה המשיך הלאה, לעבר האזור החשוך יותר של היער. ניקו ניסה לעקוב אחריו, אך לא ראה שום דבר פרט לחשיכה האפלה, וכשעיניו התרגלו לאפלולית, האיש כבר נעלם.
באנחת ייאוש הוא ניסה לחזור על עקבותיו חזרה למחנה, והבין שהוא אבוד. אז הוא חזר למחנה במסע צללים.
הדבר הראשון ששם לב אליו כשהגיע היה שהצרחות, הפצצות והיריות פסקו; המחנה נהרס כמעט כליל, היו כמה מקומות שבהם עלה המחנה באש - חצויים מיהרו לשפוך על האש מים ולעצור אותה - וכל המבנים נשברו לפחות קצת. במזל הבניין המרכזי נשאר שלם. לא היה משהו שאי אפשר היה לתקן ביומיים שלושה, אבל עדיין - זה יבזבז המון דברים חיוניים והמון זמן. במשך היומיים שלושה הבאים, סביר להניח שהם ישנו בחוץ ויעבדו כל היום ו-
כירון קטע את מחשבותיו כשצלצל כדי לכנס פגישה עם כל החצויים. ברגע שכולם הגיעו, כירון התחיל. "שלום לכולם. כינסתי את הפגישה מסיבות שברורות לכולכם, אך את הפגישה נקיים במרפאה, בכדי שגם החצויים הפצועים והמרפאים יוכלו לשמוע."
אז כולם הלכו עד למרפאה, וכירון החל לדבר ולהסביר.
"בימים הקרובים, אחרי מה שקרה, אנחנו נעסוק בשיקום המחנה. אביא לפה את כל העזרה שאוכל לגייס, ואקרא גם למחנה יופיטר לעזור לנו. מכיוון שאין יותר ביתנים לישון בהם, ואין מספיק מקום פה, אז כאן, בבניין, יתאחסנו הפצועים והמרפאים - כל קומה עם כמה מרפאים ופצועים. כל השאר, - כולל אני - נצטרך לישון בחוץ. אני יודע שזה לא יהיה נעים, אבל אנחנו נסתדר. כולם הולכים לעזור לשקם הכל, ונקווה שתוך יומיים שלושה, המחנה ישוקם לגמרי. נעשה את הכי טוב שאפשר. הפצועים שנפצעו קשה ישארו בבניין כי לא יוכלו לעזור, ושלושה מרפאים ישארו גם."
לאחר שסיים כולם יצאו, ממהרים להתחיל לשקם את המחנה. אבל ניקו נשאר שם. משהו הרגיש לו לא בסדר. כאילו זה לא הדבר היחיד שעומד לקרות.
———-
נ.מ. הארי
לאחר שיקום המחנה - שיקום שהוא, הרמיוני ורון מאוד עזרו בו - כירון קרא לכולם לחדר האוכל (ה.כ. זה לא ממש חדר, אבל אין לי דרך אחרת לקרוא לזה), שם יאכלו וידברו. החצויים מהמחנה השני עוד היו שם, וגם כל העזרות האחרות שכירון הביא.
לכן כשהארי, רון והרמיוני הגיעו, חדר האוכל כבר היה עמוס באנשים - יותר נכון חצויים, סאטירים, קנטאורים...
כולם נראו נרגשים ושמחים. המחנה שלהם חזר, המקום שהוא כמו הבית שלהם. הוא, לעומת זאת, לא היה כל כך נרגש או שמח... הוא הרגיש כאילו הוא איבד את מה שאהב. ככה זה היה בזמן האחרון. וזה היה הגיוני, כי הוא איבד את סיריוס. לאחר שאיבד את סיריוס, שהבין שסיריוס עומד למות באזקבאן, הוא לא הצליח לשמוח סתם ככה. לעיתים רחוקות היה מציץ חיוך על שפתיו.
רון והרמיוני היו יכולים לנסות במשך שעות, וזה לא היה עוזר.
הוא ידע שמתישהו, הוא יחזור להיות שמח, אבל לא ידע מתי. למען האמת, הוא לא הבין איך כולם יכולים להיות כל כך שמחים. הוא כבר הבין שהחצויים האלה, איבדו המון אנשים, ובגלל שהבין את זה, שאלה אחרת צצה לו בראש: אם הם איבדו כל כך הרבה אנשים, איך הם נשארו שמחים?
אולי פשוט מי שהם איבדו, לא היה כל כך קרוב לליבם.
או שאולי-
"הארי!" צעקה הרמיוני באוזנו.
הוא נאנק. "למה לצעוק ישר לתוך האוזן?" רטן.
"כי ניסיתי להחזיר אותך אלינו כבר עשרה פעמים. האפשרות היחידה הייתה בתוך האוזן."
"אה. באמת..?"
"כן," ענה רון. "אתה פשוט בהית באוויר. הנחנו שנשאבת אל המחשבות."
"סליחה..."
"הכל טוב. כירון בדיוק נאם משהו, ועכשיו הוא אומר תודה לכל אלה שבאו לעזור. לא פספסת הרבה."
"לפחות חוזרים להוגוורטס עוד שבוע," אמרה הרמיוני בנימה מעודדת.
"כן, לפחות זה.. הוגוורטס לא מרגיש לי עכשיו - אחרי כל מה שהיה - כמו המקום הבטוח ביותר בעולם, אבל הוא עדיף על המקום הזה. פה הרבה יותר מסוכן," אמר רון.
הארי הסכים איתו.
"מעניין איך דמבלדור עיצב את הוגוורטס החדש. אולי הוא הפך את הוגוורטס למקום עוד יותר מעניין? או אולי-"
"הרמיוני מספיק," אמר רון בלחש. "כולם כבר הלכו. בואו נלך גם."
כולם כבר הלכו? הוא לא שם לב.
אך כשהסתכל סביבו ראה שזה נכון. אף אחד חוץ מהם לא היה פה. ולפי השקט ששרר, הוא הניח שכולם הלכו לנוח.
זה גם מה שהוא תכנן לעשות. הוא הלך עם רון והרמיוני לחדרם, ונרדם על מיטתו.
————-
נ.מ. אנבת׳
הכי טוב לעשות דייטים בשקיעה, כשכולם נחים, כך שאף אחד לא מפריע להם.
היא ופרסי הלכו כל אחד לביתן שלו, להביא את הדברים לפיקניק, ואז מיקמו הכל ליד הים. עכשיו, כשאף אחד לא הפריע להם, היה להם הרבה יותר נוח.
הם אכלו, צחקו, נהנו, ולבסוף - קפצו למים.
בהתחלה, בתוך המים היה קריר, אך כשפרסי עטף אותם בבועה, היה לה שוב נעים.
הוא משך אותה לנשיקה, והיא לא התנגדה.
היא ידעה שהיא בחיים לא תעזוב את פרסי. הוא אהב אותה והיא אהבה אותו. היא בחיים לא תצליח לדמיין את חייה בלעדיו.
כשחזרו מהמים - יבשים ונקיים - חיכו להם מכתבים.
היא לקחה את שלה, פתחה, וקראה בחופזה - זה היה כתוב ביוונית עתיקה.
מסתבר שמחרתיים חוזרים להוגוורטס.
———-
והנה עוד פרק נגמר לו