כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 10

אני אזכיר את הנבואה:
"עשרה הם יהיו,
את גורל העולם בידיהם יישאו,
הסודות ייעלמו,
ואהבות ייתגלו.
הפצעים ייפתחו,
ושאלות גם יהיו,
אך את התשובות הם יקבלו,
רק כשהמלחמות ייגמרו."
נ.מ. הארי
שוב, לא היו סיוטים, גם לא חלומות.
וזה בכלל לא סימן טוב.
פחדתי. אבל לא יכולתי לעשות דבר. רק לחכות. לחכות ולראות מה יקרה. בינתיים, בלילות, רק הדמיון הפרוע שלי מארח לי לחברה.
***
"למה אנחנו צריכים לעשות את זה? אנחנו לא קוסמים. זה לא יועיל לנו בשום צורה!" אמר ליאו, בשיעור שיקויים.
"שקט!" אמר סנייפ.
"ליאו צודק, אין לנו שום סיבה לעשות את זה" אמר פרסי.
הפעם סנייפ לא ענה.
הווו, אם הם ימשיכו ככה הם ייסתבכו בצרות.
עדיין הופתעתי מהיותם חצויים.
לא ממש הבנתי מה זה, אפילו אחרי שג׳ייסון הסביר לי, אבל לא היה לי כוח להתעמק בזה כרגע.
"אתה לא יכול להכריח אותנו להישאר כאן" אמרה פייפר.
"נכון, פייפר צודקת!" אמרה אנבת׳.
"כן! תן לנו לצאת" אמרה הייזל.
"נכון" אמר ג׳ייסון.
"אם כולן רוצים לצאת, גם אני אצא!" אמר פרנק.
"זהו זה, נמאס לי!" צעק סנייפ. "כולכם תבואו אליי היום לריתוק! ומגריפינדור יורדות 10 נקודות על כל אחד מכם".
אנבת׳ הרימה גבה. "ואם לא בא לנו לבוא לריתוק?"
זו לא הייתה שאלה.
"זה לא לבחירתכם" אמר סנייפ. "אין לכם זכות להחליט. אתם באים לריתוק כי אמרתי!"
כל החצויים הסתכלו אחד על השני.
"אנחנו נעשה מה שנרצה, ולך אין זכות להחליט עלינו" אמר ליאו.
סנייפ כל כך כעס עד שהוא כבר נהיה אדום. "מספיק! צאו מפה, עכשיו!"
הם חייכו, ויצאו.
יצאתי גם, ואחרי יצאו רון והרמיוני.
"לאן אתם חושבים שאתם הולכים?" אמר סנייפ.
לא העפתי בו מבט. "לאן שנרצה".
סנייפ התעצבן, הפרצוף שלו כבר נהיה אדום כמו עגבניה, אבל אנחנו כבר הלכנו. "אתם- אתם מורידים לגריפינדור עוד 50 נקודות!" צעק אלינו, אבל אנחנו כבר התרחקנו.
ראיתי את החצויים בחוץ. הם ישבו, משועממים.
הלכנו לעברם.
"גם אנחנו לא אוהבים את סנייפ" אמרה הרמיוני.
הם עוד לא בטחו בנו. ראיתי את זה.
הם בחנו אותנו בסקרנות וחשד, כנראה מנסים להבין למה אנחנו כל כך נחמדים אליהם.
גם אני לא הבנתי למה אנחנו כל כל נחמדים אליהם. אנחנו בקושי מכירים אותם.
סימנתי להרמיוני ורון לבוא אחריי.
כשהיינו במרחק מה מהחצויים, דיברתי.
"אתם באמת בוטחים בהם?"
"לא" הם אמרו מיד.
"אז למה אנחנו כל כך נחמדים אליהם?"
"כי אנחנו רוצים להשיג מהם מידע, וזו הדרך הכי טובה"
"למה את חושבת שזו הדרך הכי טובה?"
"כי נשיג מהם יותר מידע אם הם ייבטחו בנו"
"בסדר"
חזרנו.
ראינו את החצויים קמים, עם חרבות בידיים שלהם.
"מה קורה כאן?" שאלתי, אבל הם לא הקשיבו.
"אז ביחיד או בקבוצות?"
"יחיד!"
"קבוצות!"
"קבוצות זה לא כיף, זה מבאס"
"לדעתי, יחיד זה מבאס"
"אבל אנחנו ממש קצת, לא מתאים קבוצות"
"אני בכלל לא חושבת שזה רעיון טוב"
"נו, תזרמי"
"לא יודעת.."
"אז סיכמנו על יחיד?"
"כן!"
"לא!"
"יופי, מסוכם יחיד"
"אבל אמרתי לא!"
"אבל כל השאר אמרו כן"
"אז מה?"
"הרוב קובע! וכרגע, הרוב קובע יחיד"
"חכו, תשתקו לרגע"
"מה חכמולוגית?"
"יש לי רעיון יותר טוב"
"איזה רעיון?"
"ביחיד, אבל אפשר טימים"
"לא, אני מעדיף יחיד"
"קבענו יחיד עם טימים?"
"כן!"
"לא!"
"יופי. קבענו יחיד עם טימים"
"אבל אמרתי לא!"
"תתמודד, נער מים"
"שתוק, נער חיות"
"אני עדיין חושבת שזה לא רעיון טוב. ככה כולם ייראו שאנחנו לא רגילים! והם כבר יודעים שאנחנו לא קוסמים. זה יימשוך המון תשומת לב"
"אז את אל תשתתפי אם את לא רוצה"
"בסדר, בסדר, אני באה..."
כל זה קרה כל כך מהר, עד שלא הבנתי מי אמר מה.
הם החלו להתקדם לעבר הזירה. (ה.כ. אני לא בטוחה שיש זירה, אבל גם אם אין תזרמו)
כשכולם היו מוכנים, הם התחילו להילחם.
רגע, להילחם?!
אה, כן... חצויים, וזה.
כרגע, פרסי ואנבת׳ תקפו את הייזל, וליאו ופרנק הותקפו על ידי פייפר וג׳ייסון.
בסופו של דבר, הייזל, פרנק, וליאו יצאו.
עכשיו פרסי ואנבת׳ נלחמו מול פייפר וג׳ייסון.
לאחר כמה דקות, פרסי הוציא את פייפר, וג׳ייסון הוציא את אנבת׳.
אז עכשיו נשארו רק פרסי וג׳ייסון.
הם נלחמו ונלחמו, משתמשים גם בכוחות שלהם.
זה היה הרגע שבו שמתי לב שכל הקוסמים צפו בקרב, ועדיין צופים.
מדי פעם (כמעט כל דקה) עלו קריאות מהקוסמים.
קריאות הפתעה, וכבוד.
אחרי עשר דקות שבהן פרסי וג׳ייסון המשיכו להילחם, הקהל התחיל להתפזר.
ואחרי עוד עשר דקות, אנבת׳ עצרה אותם, בטענה שזה יכול להמשיך לנצח.
"וואו! זה היה מרענן" אמר פרסי.
"וכיף!" הוסיף ג׳ייסון.
"דברו בשם עצמכם" אמר ליאו.
"כן! אנחנו רוב הזמן רק ישבנו והתסכלנו עליכם נלחמים" אמרה פייפר.
"אנחנו דורשים משחק חוזר, אבל הפעם בלי פרסי וג׳ייסון!" אמר ליאו.
"כן!" אמרה פייפר.
"היי! אסור להוציא חצויים מהמשחק לפני שהוא התחיל!" אמר פרסי.
"נכון! אתם פשוט מקנאים כי אתם יודעים שתמיד ננצח אתכם!" הוסיף ג׳ייסון.
"לא בהכל! אני יותר חכמה מכולכם" אמרה אנבת׳.
"כן, אבל את בת אתנה" אמר פרסי.
אנבת׳ גילגלה עיניים.
"מספיק!" צעקה הייזל.
החצויים השתתקו. כנראה אף אחד לא ציפה שהיא תצעק ככה.
"אתם עסוקים כל הזמן בריבים לא ריבים מטופשים ובקרבות, עד שאתם שוכחים שיש לנו נבואה שאנחנו צריכים לפענח, ושאסור לאף אחד בכלל לדעת שאנחנו חצויים! והם כבר יודעים שאנחנו לא קוסמים, אז כבר עכשיו חלקם חושדים!"
השתרר שקט.
"בסדר, הורסת שמחות אחת. לא נעשה את זה יותר" אמר ליאו.
"אם אני הורסת שמחות, אתה... הורס גאיות!" אמרה הייזל, וכולם צחקו.
"מה מצחיק?" שאלה הרמיוני.
"אתם..לא..תבינו" אמרה אנבת׳, בין צחוק לצחוק.
"טוב, אני לא רוצה לבאס אתכם ואת מסיבת הצחוקים, אבל עוד דקה יש שיעור התגוננות מפני כוחות האופל עם אמברידג׳, ותאמינו לי שאתם לא רוצים לאחר או לפספס שיעור איתה" אמרה הרמיוני.
כשהחצויים נרגעו לבסוף, ומיותר לומר שזה קרה אחרי שהשיעור התחיל, הלכנו סוף סוף לשיעור.
——
נ.מ. פרנק
הלכנו לשיעור.
הקרב מקודם היה כיף, אבל הצטערתי שלא נלחמתי הרבה.
כשהגענו לשיעור, הדבר הראשון ששמענו היה צעקה.
"למה איחרתם?!" צרחה אמברידג׳.
הרמיוני צדקה, היא באמת נוראית.
בזמן שהיא צרחה עלינו, היא ירקה עלינו. ועמדתי כל כך קרוב אליה עד שיכולתי להריח את הריח המסריח שבא מהפה שלה.
"מצאנו את החצויים בדרך, הם איבדו כמה מהדברים שלהם ועזרנו להם לחפש" תירץ רון.
תירוץ לא רע, יחסית לזה שהתירוץ הומצא הרגע.
אמברידג׳ נאנחה.
"בסדר... אבל פעם הבא שאתם מאחרים אתם באים לריתוק."
הפעם היה תורו של ליאו להיאנח.
"למה כל המורים פה מרתקים אותנו?" הוא מלמל.
"כי הם מורים גרועים" לחשתי לו.
התיישבנו.
השיעור היה כל כך משעמם, עד שכמעט נרדמתי.
אבל להגנתי, פרסי כבר נרדם.
וכל שאר החצויים, חוץ מאנבת׳ כמובן, גם נראו כאילו עוד שנייה הם יירדמו.
אבל הייתי די בטוח שנרדמתי, בגלל שפתאום שמעתי צהלה רגוזה, ואז ראיתי סוס מולנו.
יותר נכון, ראיתי את אריון מולנו.
ושמתי לב שפרסי התעורר מהצהלה שלו.
כל החצויים נראו מופתעים, מה שהוכיח לי שלא חלמתי.
ובכל זאת צבטתי את עצמי.
כן, אני לא חולם.
"מ-מ-מה זה?!" צעקה אמברידג׳.
אריון התקרב אליה עוד.
"תרחיקו את הסוס המגעיל הזה ממני!"
אריון צנף בכעס.
עכשיו הוא רדף אחרי אמברידג׳, שהתרחקה בצעדים מהירים מהכיתה.
בסופו של דבר הצעדים המהירים הפכו לריצה.
ידעתי שאריון יכול לעקוף אותה בקלות, אבל הוא כנראה לא רצה, כי הוא עקב אחריה במהירות רק קצת יותר מהירה מסוס רגיל.
ברגע שאמברדיג׳ התרחקה מספיק, כולם צהלו, ויצאו מהכיתה.
רצתי להייזל.
"את קראת לו?" שאלתי.
"לא" היא אמרה. "הוא כנראה בא על דעת עצמו."
"טעות" אמר פרסי, וכל כך נבהלתי עד שקפצתי לאחור.
פרסי גיחך למראה זה.
"מה טעות?" שאלתי לאחר שנרגעתי.
"אריון לא בא על דעת עצמו, אני קראתי לו."
"אה" אמרה הייזל.
לאחר חצי שעה אריון חזר.
התאספנו כל החצויים בחוץ, ליד אריון.
במהרה הצטרפו אלינו כל הקוסמים שהיו בשיעור.
"אפשר לרכוב עליו?" שאל אחד מהם.
"כן! גם אני רוצה"
"מה איתי?"
"ואני?"
"גם אני אשמח!"
כולם רצו לעלות על אריון.
בסופו של דבר חילקנו אותם לקבוצות, שעלו יחד על אריון לסיבוב קצר, בתורות.
כשכולם סיימו, נשארה רק עוד דקה לסיום השיעור.
זאת אומרת, רק עוד דקה עד שנצטרך ללכת לשיעור אחר.
כל הקוסמים כבר נעלמו, אפילו הארי, הרמיוני ורון.
"יאללה, בואו נצא לסיבוב קצר על אריון" אמרה פייפר.
"לא! זה עושה לי בחילה" אמרתי.
"נכון, וגם אין לנו זמן לזה" אמרה אנבת׳.
"נו בבקשההה" התחננה הייזל.
ואז פרסי התחיל לשכנע את אנבת׳, והייזל אותי.
"בבקשה, פרנק" אמרה הייזל. "יהיה כיף."
היא הסתכלה עליי במבט החמוד שלה, ולא יכולתי לעמוד בזה.
נאנחתי.
"בסדר, בסדר" אמרתי.
חזרנו.
וראיתי שפרסי הצליח לשכנע את אנבת׳.
"סיבוב אחד ואנחנו טסים לשיעור" אמרה אנבת׳.
"כן, כן, בסדר חכמולוגית" אמר פרסי בשיעמום.
עלינו על אריון.
הייזל הייתה ראשונה, ואני אחריה.
אחרינו היה ליאו, אחריו ג׳ייסון, אחריו פייפר, אחריה פרסי ואחריו אנבת׳.
אריון התחיל לרוץ. הוא רץ כל כך מהר עד שכמעט עפנו.
עדיין הייתה לי בחילה, אבל הייתי די בטוח שכל השאר נהנו.
התכוננו לחזור, אבל אז משהו פגע באריון ובנו, ואיבדתי הכרה.
——-
נ.מ. פרסי
"פרסי?" שמעתי קול.
"פרסי!" הפעם הקול היה יותר לחוץ.
"הוא לא מתעורר" הקול עדיין היה לחוץ. זיהיתי את הקול כקולה של אנבת׳.
"הוא בסדר" זה היה ויל.
קמתי. כל הגוף שלי כאב, כאילו שרדתי נפילה מאוד כואבת.
ואז נזכרתי. באמת שרדתי נפילה מאוד כואבת.
"פרסי!" צעקה אנבת׳, וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה חזרה, שמח על כך שהיא בסדר. שמח על כך שכולם בסדר.
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"אנחנו על אי, ליד הוגוורטס" אמרה פייפר.
"איך את יודעת?" שאל ליאו.
"זה האי שבו אני הייתי."
"טוב, הייזל, תקראי לאריון, ונעוף מפה" אמר פרנק.
"אוקיי."
"לא! חכו שנייה!" אמרה אנבת׳.
"מה קרה?!" שאלתי בלחץ.
"אני שומעת את זה. שומעת את זה שוב" אמרה אנבת׳ בקול לחוץ, חושש ומבוהל כאחד.
שומעת? שומעת מה? ומה הכוונה ב'שוב'? מה היא מסתירה ממני?
"שומעת מה? ומה זאת אומרת שוב?" שאלתי אותה.
"קולות... אני שומעת קולות. כבר כמה ימים" אמרה אנבת׳. שמתי לב שהקול שלה רעד. "ועכשיו אני שומעת אותם שוב. אבל עכשיו הם חזקים יותר. נראה לי שהם מגיעים מאיפשהו מתחת לאדמה."
"הייזל, אולי תבדקי?" אמר ג׳ייסון.
הייזל הנהנה. היא הניחה את ידה על הקרקע, עצמה את עיניה, והתרכזה.
לאחר כמה דקות, היא אמרה, "באמת יש כאן משהו."
"מה? מה יש שם?" שאל פרנק.
"מערה. יש שם מערה ארוכה שמובילה..." אמרה הייזל.
"מובילה לאן?!" שאל ליאו.
"אני לא יודעת" אמרה הייזל.
"טוב, אז, בואו ניכנס למערה" אמרתי.
"אתה משוגע?! למה שניכנס סתם ככה למערה?!" צעקה אנבת׳.
"כי כרגע, זו הדרך היחידה לצאת מפה, אלא אם כן יש לך דרך אחרת?" אמרתי.
אנבת׳ נאנחה, "בסדר..."
"טוב, אז הייזל ואנבת׳ מובילות, הייזל בגלל שהיא הכי מתמצאת ומבינה בכל המערות וזה, ואנבת׳ גם כי היא חכמה וגם כי היא זאת ששומעת את הקולות" אמרתי.
אף אחד לא התווכח.
"יאללה... הייזל, אנבת׳, אחריכן" אמר ליאו.
הייזל ואנבת׳ התחילו ללכת, ואנחנו אחריהן. ישר לתוך המערה...
——-
נ.מ. אנבת׳
אני והייזל הובלנו אותם.
אני הלכתי אחרי הקולות, שרק הלכו והתחזקו, והייזל הלכה אחרי הכוח שלה, שעזר לה.
כל הזמן שמעתי; "אנבת׳... פרסי... ג׳ייסון... פייפר... הייזל... ליאו... פרנק... הארי... אני אתפוס אתכם!"
השמות תמיד היו בלחישה, והמשפט בצעקה.
וזה רק התחזק מרגע לרגע.
זה חירפן אותי. הרגשתי כאילו אחרי כל פעם שאני שומעת את זה, השפיות שלי נאבדת יותר ויותר בתוך עצמי.
הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש לא לצעוק.
המשכנו ללכת בשתיקה, עד שליאו שאל, "הגענו?..."
"לא ליאו" אמרה הייזל.
לאחר עוד חצי שעה, ליאו שאל שוב, "הגענו?"
"לא" אמרה הייזל.
ולאחר עוד חצי שעה, "הגענו?!" פרסי שאל הפעם.
"לא, ליאו!" צעקה הייזל.
"הייזל... פרסי הוא זה ששאל..." אמרתי.
"אה..."
עברה עוד חצי שעה.
ועוד שעה.
"הגענ-"
"כן, הגענו!" אמרה הייזל.
אבל הכל היה חשוך. לא היה כלום.
"אין פה כלום" אמרה פייפר.
"חכו" אמרה הייזל. "יש כאן דלת. היא פשוט קבורה תחת מאות טונות של לכלוך."
"אני אדאג לזה" אמר פרסי. "איפה לשטוף?"
"פה" אמרה הייזל, והצביעה על נקודה בסלע שבאמת נראתה קצת כמו דלת.
פרסי שטף את האיזור במשך 10 דקות, עד שהדלת נגלתה מולנו.
"מוכנים? אני פותחת" אמרתי, ופתחתי... ואז קפצתי מטר אחורה, לידיו של פרסי.
"מה קרה?" שאל פרסי.
"ת-ת-תראה" אמרתי ברעד.
הוא עזב אותי, וניגש לחדר.
מבט המום עלה על פניו, והוא התרחק קצת מהחדר.
"מה קרה לכם?" שאל ליאו. "זה רק חדר שינה נטוש... כאילו, כן, זה חדר שינה נטוש בתוך מערה, וזה מטריד, אבל עדיין."
"זה לא סתם חדר שינה נטוש..." התחלתי להסביר, אבל לא הצלחתי להמשיך. פרסי המשיך במקומי. "זה לא סתם חדר שינה נטוש, בגלל שלפני בערך שבוע, אני, אנבת׳, הארי, הרמיוני ורון מצאנו בדיוק את אותו חדר בהוגוורטס..."
——-
ואווו
כמעט 2000 מיליםםם
זה מותח??
ובבקשה תגידו חוות דעת
זה חשוב
וגם שימו כוכב פליזזז
שוב, סליחה שלא העליתי פרק הרבה זמן, פשוט הייתי עסוקה.
בבקשה בבקשה בבקשה שימו כוכבב
אני ממש משקיעה בזה