כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 16 חלק א'

אזזזז מעכשיו אני אכתוב בגוף שלישי כי זה יותר נוח לי.
———
נ.מ. פרנק
התוכנית שלהם הייתה טובה. בערך.
הם ישבו כל היום כשרגליהם משתכשכות במי האגם, וחשבו על התוכנית.
בסופו של דבר, זו הייתה התוכנית:
הארי, הרמיוני ורון יגרשו את כל הסוהרסנים.
אנחנו - החצויים - נילחם מול כל הקוסמים. לא נהרוג את כולם, אלא אם כן לא תהיה ברירה. פייפר תשתמש בדיבור הקסמה על אחד השומרים, כדי שיוביל אותנו לתאו של סיריוס ויביא לנו מפתח. לאחר מכם פרסי ייקרא לגברת אולירי - ניקו יחכה כל הזמן הזה בחוץ עד שנצא - וניעלם משם במסע צללים, חזרה למחנה.
התוכנית הייתה פשוטה, אך מלאת פגמים. ובכל זאת, זו הייתה התוכנית הטובה ביותר שיכלו לחשוב עליה בזמן שנותר להם.
מתוך הנחה שהם יהרגו את סיריוס מהר, הם החליטו לצאת כבר מחר.
כן. אז כך יצא שהם ישבו כל היום וחשבו על תוכנית - לא מושלמת, אבל אפשרית בהחלט. וחוץ מזה, מתי הייתה להם תוכנית באמת מושלמת?
לאחר הישיבה הארוכה הזאת, הוא היה צריך להוציא לחצים.
היה לו ברור שהוא לחוץ מדי, למרות שהוא עבר דברים גרועים יותר אבל בכל זאת, משהו בו לא נתן לו לנוח.
אז הוא יצא להליכה קצרה ביער.
הוא הלך בין העצים המוכרים, עם הריח הזה, הריח שתמיד הזכיר לו כל כך את הבית. או לפחות, מה שנשאר מהבית.
הוא לא אהב לחשוב על הבית. היו לו כל כך הרבה זכרונות משם... טובים ורעים כאחד.
אבל הכי גרוע היה להיזכר במשפחה שלו - המשפחה שאבדה לו, שמתה.
בגלל זה הוא העדיף פשוט לא לחשוב, לא לחשוב על כל דבר שקשור לבית שהיה לו, ולמשפחה שהייתה לו.
אז הוא העדיף לעבור נושא עכשיו.
הוא הלך במשך שעות, ועכשיו התכוון לחזור. הוא היה משוכנע שעוד מעט יתחילו לחפש אותו, מאחר ולא אמר לאף אחד לאן הוא הולך. אבל אולי הייזל תדע איכשהו, ותצליח להרגיע את כולם. אחרי הכל, היא מכירה אותו הכי טוב.
אלא שאז הוא הבין שהוא הלך לאיבוד. הוא לא הכיר את החלק הזה של היער. הוא אף פעם לא היה שם.
עכשיו הוא אבוד. אין לו אמצעי תקשורת.
תירגע פרנק. תירגע.
הוא התחיל ללכת, ללכת לכיוון אליו חשב שיוביל אותו חזרה למחנה. אבל לאחר חצי שעה הוא עדיין לא הגיע.
ואז זה קרה.
הכל הפך שחור והוא לא ראה כלום. החשכה עטפה אותי כמו שמיכה, מכסה כל דבר, לא נותנת לשום דבר ואף אחד לברוח.
ובתוך החשכה, הוא שמע קול. "פרנק ז׳אנג..." לחש הקול. "האם... תיענה... לאתגר?..."
הוא התעורר, מתנשף במהירות. סדיניו התכסו בזיעה.
זה רק סיוט, אמר לעצמו. זה לא אמיתי.
הוא הסתכל בשעון. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת - 4:50.
אבל הוא לא יכל לחזור לישון. הוא לא היה מסוגל.
אז הוא התארגן במהירות ויצא לבחוץ.
הוא ראה את קרני האור הראשונות, הזריחה. זריחה יפהפייה. זריחה שהצליחה להרגיע אותו מעט. אך רק מעט.
הוא ישב כך, מסתכל על הזריחה, נותן למחשבותיו לנוח.
לאחר כמה דקות, הוא שם לב שהייזל התיישבה לצידו, מניחה את ראשה על כתפו. הוא אהב אותה כל כך.
והיא כנראה שמה לב שהוא לחוץ, כי היא אמרה, "סיוט? או סתם לחץ?"
"גם וגם..."
"יום קשה, הא?"
"כן. ולילה עוד יותר קשה."
הייזל נאנחה, "הלילות הם הכי קשים..."
ואז זה הכה בי, "בהוגוורטס לא היו סיוטים. גם לא חלומות. רק חושך."
הייזל עשתה פרצוף חמוץ, "עכשיו כשאתה מציין את זה, זה נכון. בקושי היו שם סיוטים. היה לי שם רק אחד, וגם הוא היה קטן."
זהו זה! סוף סוף יש להם פריצת דרך! עכשיו הם רק צריכים להבין למה? למה זה קורה?
אבל זה לא הדאיג אותו עכשיו. כל מה שהיה חשוב לו זה הייזל, והזמן שיש להם יחד. מאחר שלא היה להם יותר מדי רגעים ביחד רק הם, הוא ניצל את הרגע הזה ונישק אותה. היא נישקה אותו בחזרה.
לבסוף הם התנתקו, אך המשיכו לשבת יחד, צופים בשמש העולה. ממש זוג יונים.
כנראה שבשלב מסוים הוא נרדם, כי הדבר הבא שהוא זוכר זה שהייזל העירה אותו.
"מה?" הוא שאל.
"הגיע הזמן! תתארגן פרנק, תכף יוצאים" אמרה הייזל.
————
נ.מ. פייפר
הם יוצאים. יוצאים למשימה שיכולה להרוג אותם או להציל חבר של הקוסמים. אם זה היה בשליטתה, היא לא הייתה עושה את זה. לא שזה לא יכול להיות בשליטתה, אבל היא לא תוכל לעשות דיבור הקסמה על כל כך הרבה אנשים למשך כל כך הרבה זמן. היא הייתה בטוחה שהיו עוד חצויים שהתנגדו לזה, אבל לא היה לה זמן או כוח בשביל לבדוק את זה.
הם עשו מסע צללים ישירות אל אזקבאן, בעזרת ניקו וגברת אולירי - וכמובן שגם ויל בא, כדי לשמור על ניקו.
הכלא היה שחור לגמרי, וגבוה מאוד. סוהרסנים הסתובבו סביב הכלא סחור סחור, יותר מדי סוהרסנים משאפשר לספור. הוא נראה קצת כמו איזו טירה גדולה, גבוהה, אפלה ושחורה לגמרי. מטריד. זה העביר בה צמרמורת, למרות שהיא כבר עברה דברים יותר גרועים.
הם כבר התכוננו לקרב, אבל אז אנבת׳ אמרה, "עצרו!" על פניה היה חשש.
"מה קרה?" שאל הארי, נימת קולו מבהירה שהוא חסר סבלנות.
"אני... אני לא בטוחה שזה טוב. לא בטוחה שזה נכון" אמרה אנבת׳.
"מה?! חשבנו על זה אתמול, במשך כל היום. למה את חושבת שזה לא טוב?" אמרה פייפר. היא כמעט צעקה. היא פשוט לא האמינה שאחרי שהם כבר הגיעו, שהם כבר פה, אנבת׳ רוצה שהם ילכו, אולי יחשבו על זה עוד.
פרסי נאנח, "עושים את זה, או לא?" שאל, נימה של קוצר רוח מתגנבת לקולו. לפחות עוד מישהו מרגיש כמו שהיא מרגישה; שאין לה כוח לזה, שבא לה לגמור עם זה ושלא אכפת לה אם יעשו את זה או לא. היא אף פעם לא אהבה להתגנב, לחכות. היא אהבה לתקוף. מבחינתה, להתגנב זה חסר תועלת. היא שנאה את זה. למה? כי מה זה שווה להתגנב, אם לא באמת עושים שום דבר מעשי? זה לא עושה שום דבר, אלא אם כן הם איכשהו יסיגו מידע או שיחליטו לתקוף. היא רצתה לשלוט בגורל שלה. לא אחרים.
היא ראתה שפרסי לקח את אנבת׳ לשיחה. בטח כדי להרגיע אותה. הלוואי שזה ייגמר בכך שהם לא יעשו את זה ויחזרו חזרה למחנה החצויים. זה טיפשי. למה צריך את זה? סיריוס הזה גם ככה ימות מתישהו, גם אם זה יהיה בעוד 30 שנה במקום עכשיו. לדעתה, לא היה שווה לסכן את כולם רק בגללו. אבל זו הייתה רק דעתה. והרי למי אכפת מדעתה? כולם מסתכלים רק על מה שעומד לקרות, לא על ההשלכות. לפחות אנבת׳ ראתה את ההשלכות.
אנבת׳ ופרסי חזרו. סוף סוף. עכשיו, רוב הסיכויים שמה שהם יאמרו יחליט את גורלם. אם הם ייתקפו או יחזרו למחנה החצויים. היא הייתה מוכנה להכל. אבל יותר מכל דבר, היא רצתה לחזור חזרה הביתה. חזרה למחנה החצויים.
"טוב" פתחה אנבת׳. "אנחנו נעשה את זה. כאן ועכשיו. תאחלו בהצלחה לעצמכם, כי אתם ככל הנראה תזדקקו לזה."
————
נ.מ. הארי
סוף סוף. הוא כבר חשב שזה בחיים לא ייקרה. שהם יוותרו. במקרה כזה, הוא היה הולך בעצמו, לבד. הוא יעשה הכל כדי להציל את סיריוס. הכל.
אז הם התחילו לתקוף. הוא, הרמיוני ורון תקפו את הסוהרסנים בעזרת הכישוף 'אקספקטו פטרונוס' (ה.כ. תקנו אותי אם טעיצי בשם של הכישוף, אני לא ממש זוכרת). בזמן שהם עשו זאת, החצויים החלו להיכנס פנימה, נלחמים עם חרבותיהם בכל מי שרק יעז לעצור בעדם. היה קשה לעצור את כל הסוהרסנים, והוא החל להתעייף. אבל הוא לא הפסיק. הוא בחיים לא יעצור. לא אם גורלו של סיריוס עומד על הכף.
"כמה... סוהרסנים... יש כאן?" שאל רון. הוא היה מותש. ראו זאת לפי פניו ולפי נימת קולו.
"אין לי מושג" השיב הארי.
"הרמיוני?" שאל רון בייאוש.
"לא יודעת" אמרה.
הוא התחיל להתייאש. התוכנית שהכינו אתמול נראתה לו פחות ופחות טובה.
קודם לכן, הוא לא הבין למה אנבת׳ הייתה כל כך לא בטוחה בקשר לתוכנית. עכשיו הוא הבין. איך הם - שלושה קוסמים שעוד קטינים - יכולים לנצח מאות סוהרסנים? איזה סיכוי יש להם מול מאות ואולי אלפים של סוהרסנים? כנראה לא סיכוי גדול. אם יש בכלל סיכוי...
לאחר חצי שעה של לחימה בסוהרסנים ואמירת הלחש 'אקספקטו פטרונוס', הארי היה מותש. אבל הוא לא הפסיק. הוא לא יפסיק ולא יפסיד עד שסיריוס יחזור אליו, בריא ושלם. ואם לא בריא ושלם, אז בחיים. זה כל מה שהוא רצה כרגע. כל המ שהוא חשב עליו.
היה לו קשה, אבל הוא המשיך להילחם. עד הסוף!
————-
נ.מ. פרסי
בזמן שהרמיוני, הארי ורוו נלחמו בסוהר-מה שמם, הוא, אנבת׳, פייפר, ג׳ייסון, הייזל, פרנק וליאו נכנסו פנימה ונלחמו בעזרת החרבוצ בקוסמים שראו. הם חקרו כל קוסם שמצאו, בעזרת פייפר ודיבור ההקסמה שלה. הם לא הצליחו לחלץ הרבה דברים, אבל גם מה שהצליחו לחלץ היה טוב.
עד כה, המידע שהם מצאו הוא: איפה סיריוס נמצא - באיזה מספר תא, באיזה קומה וכאלה..., איפה שוכן חדרו של המנהל - למנהל יש את כל המפתחות ומה הם התכוונו לעשות לסיריוס - משהו שלפי ההסברים שלהם היה טוב שהם לא עשו.
הוא לא האמין שהם הגיעו עד לשם. מעניין איך הולך להארי, הרמיוני ורון בחוץ...
הם המשיכו להילחם. הלחימה הפכה לו למשהו כל כך טבעי, עד שהוא בקושי היה צריך להעיף מבט כשנלחם בקוסמים האלה. מדי פעם הוא נתקע במחשבות שלו, וכשזה קרה אנבת׳ העירה אותו מהמחשבות. אבל הוא הסתדר טוב מאוד גם כשהיה במחשבות שלו ולא במציאות. יש סיכוי שלחימה כבר הייתה אינסטינקט בשבילו. זה הפך למשהו שהוא היה צריך לעשות כל הזמן - כדי להוציא עצבים וכי הוא כבר לא היה יכול לא לעשות כלום למשך הרבה זמן. הם תפסו עוד קוסם.
אנבת׳ הצמידה את הפגיון שלה לצווארו - פניו של הקוסם התמלאו פחד ואימה - בעוד פייפר חקרה אותו, מוציאה את התשובות מפיו בכוח, באמצעות דיבור הקסמה.
"מה אתה יודע על המקום הזה? ספר לנו הכל!" אמרה פייפר, משחילה לתוך כל מילה ומילה דיבור הקסמה.
הקוסם השומר היסס, ניסה להתנגד, אך לא הצליח. "נכלאים פה הקוסמים הכי מסוכנים. שומרים עליו סוהרסנים וקוסמים יחד. הסוהרסנים הם אלה שהורגים פה קוסמים או מוציאים קוסמים מדעתם." פחד ניכר בעיניו של השומר.
"יש לך מפתח לתא של סיריוס?" שאלה פייפר.
"כן" אמר הקוסם, מביט בעיניה של פייפר בפחד ובשנאה.
"תוביל אותנו לתאו של סיריוס, ותפתח. אם תנסה להתנגד, לקרוא לתגבורת או לעשות כל דבר אחר שינסה לעצור אותנו, נהרוג אותך מיד. אל תעשה בעיות!" אמרב פייפר.
הקוסם הנהן ומיהר לבצע את המשימות שנתנה לו פייפר.
בינתיים, התקשרתי להארי באיריס-נט.
"הארי!"
"מה?"
"בואו! מצאנו מישהו שיש לו מפתח לתא של סיריוס. הוא מוביל אותנו לשם עכשיו. אנחנו ב- אנבת׳!"
"כן?"
"לאן אנחנו הולכים?"
"לתא של סיריוס."
פרסי גלגל עיניים. "כן, את זה אני יודע. אבל איפה זה? קומה, מספר?"
"אה. קומה 16 תא מספר 899."
"כן. מה שהיא אמרה. תבואו."
הארי הנהן. פרסי ניתק את השיחה. בול בזמן. הם בדיוק הגיעו.
"אל תפתח עדיין" אמרה אנבת׳. "אנחנו מחכים לכמה קוסמים..."
הארי, הרמיוני ורון הגיעו לאחר כמה דקות, מתנשפים כאילו רצו מרתון. הוא הניח שלפי הכמות שרצו, זה באמת נכון.
"הגענו" עיניו של הארי נפערו. "סיריוס!"
"עכשיו, תפתח" אמרה פייפר.
השומר פתח את התא.
סיריוס יצא, והארי התנפל עליו בחיבוק, מה שנראה לא אופייני בכלל להארי.
אבל אז זה קרה. מרוב שכולם היו עסוקים בסיריוס ובכל מה שקרה, הם לא שמו לב לשומר שהתרחק, כל פעם קצת, עד שלחץ על כפתור המצוקה שעל הקיר. זה נעל את האיזור, והבטיח שעוד מעו יגיעו עוד קוסמים שומרים.
עכשיו הם בצרות צרורות. למה? כי זה נעל גם את כל הקסם באיזור. פרסי לא הצליח לקרוא לגברת אולירי.
———
איך?
כוכבבב✨ (אתם כבר מבינים את כוונתי)
ופליז גם תגיבו.
חוות דעת ותיקונים וכאלה...
ביי!