כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 12

נ.מ. רון
החצויים לא חזרו.
זה הטריד אותי. ולא, זה לא כי דאגתי להם. להפך. דאגתי שהם עשו משהו.
כשהגיע הערב, ישבנו אני, הרמיוני והארי בחדר המועדון בגריפינדור.
"מה קורה עם החצויים?" שאלה הרמיוני. "מטריד אותי שהם עוד לא חזרו. הדבר היחיד שהיה יכול לקרות זה או שהם נחטפו, או שהייתה להם בעיה ברכיבה על הסוס שלהם, והם נתקעו, או שהם מתכננים משהו, זוממים משהו."
"אני חושב שהם מתכננים משהו, זוממים משהו" אמרתי.
"אני דווקא חושב שהם נחטפו" אמר הארי.
"צריך לעשות משהו" אמרה הרמיוני.
לפתע שמעתי צהלה, וסוס - הסוס שהגיע היום בשיעור, ותקף את אמברידג׳ - הופיע מולנו.
הוא הרס את דלת האישה השמנה, פגע באישה השמנה, והרס כמעט את כל חדר המועדון בגלל מהירותו. או שעליי לומר בזכות מהירותו.
נעמדנו.
"מה הוא עושה פה?" שאלה הרמיוני.
הסוס צהל וצנף, ובאותו רגע הצטערתי שאני לא יודע לדבר עם חיות. הוא התכופף, כמסמן לנו לעלות עליו.
"נראה לי שהוא רוצה שנעלה עליו" אמרתי.
"גאון. פשוט גאון. ממש, לא ידענו את זה קודם" אמרה הרמיוני, בצינויות.
"סתמי" אמרתי, אבל חיוך עלה על פניי. היא כל כך יפה.
"טוב, בואו נעלה, הסוס מחכה" אמר הארי.
עלינו. הארי ראשון, אני מאחוריו והרמיוני מאחורי.
הסוס התחיל לדהור, והרגשתי פרפור בליבי כשהרמיוני אחזה חזק במותניי.
סטרתי לעצמי בדמיון. מה קורה לי היום? אני מאוהב בהרמיוני? לא, לא הגיוני.
דהרנו במהירות לא הגיונית, כל כך מהר עד שכמעט טסנו באוויר.
ואז הוא עצר. עצר על אי.
"מה זה המקום הזה...?" אמר הארי.
"לא יודע... אבל הוא לא מוצא חן בעיניי" אמרתי.
"טוב, תתחילו לסרוק את המקום, אולי נמצא משהו" אמר הארי.
הנהנו, והתחלנו לבדוק.
לאחר 10 דקות, הרמיוני קראה לנו, "תראו, יש כאן מערה."
היא צדקה. הייתה שם מערה, מערה חצובה שהתמשכה עמוק עמוק פנימה.
"אז... נכנסים למערה?" שאלתי.
הרמיוני הרימה גבה, "למה שניכנס למערה? זו יכולה להיות מלכודת."
אבל הסוס הצביע לעבר המערה, ממש כאילו אומר להם להיכנס לתוכה, אחריו.
"אין ברירה, נצטרך להיכנס" אמר הארי.
חייכתי, חיוך ניצחון.
עקבנו אחרי הסוס, ישר למערה.
הלכנו בשתיקה, בזמן שהסוס הוביל אותנו יותר ויותר עמוק בתוך המערה. עד שהגענו לדלת.
"מי... מי פותח?" שאלה הרמיוני.
"לא אני!" אמרתי מיד.
"גם לא אני!" אמרה הרמיוני, לפני שהארי הספיק להוציא מילה מפיו.
הוא נאנח, "אז אני פותח..."
הוא פתח... ואז קפץ שני מטרים אחורה.
"מה קרה?" שאלתי.
"החדר..." אמר הארי, בלי הסברים.
"מה?"
"פשוט תראו."
אז הסתכלנו... ומה שראינו...
"זה אותו חדר?!" שאלה הרמיוני.
הארי הנהן, "אותו חדר."
"איך...?" מלמלתי.
"אתם מבינים מה זה אומר, נכון?" אמרה הרמיוני.
הסתכלתי עליה בגבות מכווצות, "מה זה אומר?"
הרמיוני נאנחה. ואז צחקה. "זה אומר, שהמערה הזאת מובילה להוגוורטס" הסבירה.
"אה... לא חשבתי על זה" אמר הארי.
חיוך קטן הסתמן על פניי, "כן, כי למה שתחשוב בכלל? לחשוב זה לא חיונ-"
הסוס צהל בכעס, והחל להתקדם לעבר דלת אחרת, עוצר מולה.
"מה יש לו?" שאלתי.
"נדמה לי שהוא רוצה שנמשיך לעקוב אחריו" אמר הארי.
הרמיוני גלגלה עיניים, "אתה ממש גאון. באמת, בכלל לא הבנו את זה קודם."
"סתמי" אמר הארי, אבל חיוך הסתמן גם על פניו.
הסוס שוב צהל בכעס.
"בסדר, בסדר, אנחנו באים, תירגע" מלמלתי.
עקבנו אחריו. עוד ועוד. עד שנעצרנו מול תא. שמעתי קולות עמומים של צרחות, שככל הנראה הגיעו מהתא.
הסוס התעופף. רגע, רגע, רגע, הוא מביא אותנו עד לכאן, מיוזמתו, ואז בורח, כי יש סכנה? לא לעניין, סוס.
"לא פותח!" אמרתי מיד.
"לא פותחת!" אמרה הרמיוני ישר אחריי.
"פחדנים" מלמל הארי, ופתח את הדלת.
נכנסנו פנימה, שם היו כל שבעת החצויים, ענק, ונערה...
———
נ.מ. הרמיוני
נכנסנו פנימה, שם היו כל שבעת החצויים, ענק, ונערה...
אף פעם לא ראיתי ענק כזה. הוא היה בגובה 6 מטרים ואפילו יותר. הוא לא היה כמו סוג הענקים שרואים בעולם הקוסמים, אז הנחתי שהוא ענק מעולם החצויים.
החצויים נראו מיוסרים, והם היו פצועים.
הנערה נראתה בערך בת 14, זאת אומרת שהיא קטנה ממני בערך בשנתיים. היה לה שיער שחור כלילה, שהגיע עד למותניה, עיניים כחולות, כהות ועמוקות, ועור בהיר, אפילו חיוור.
"איך מצאתם אותנו?" שאל פרנק בפליאה.
"הסוס שלכם הדריך אותנו, ואז ברח" אמר רון. והוסיף, במלמול, "כמו פחדן."
החנקתי חיוך. הוא יכול להיות מצחיק לפעמים, אפילו בלי להתכוון.
"אה" מלמל פרסי. "אריון הדריך אתכם. נחמד מצידו..."
הוא היה פצוע, אבל לא היה נראה שזה עד כדי כך מפריע לו.
לא הבנתי איך הם מתמודדים עם זה. איך הם מתמודדים עם כל העינויים, והכאב.
הסתכלתי שוב על הנערה. משהו בה נראה לי מוכר, אך לא הבנתי מה. אבל הייתה לי השערה. רק הייתי צריכה לוודא, להיות בטוחה במאה אחוז.
"איך קוראים לך?" שאלתי את הנערה.
הנערה לא ענתה, אז שאלתי שוב. "איך קוראים לך?"
הנערה שוב לא ענתה, ואז קימטה את מצחה, "את מדברת אליי?" שאלה בקול קר, קר ואפל.
גלגלתי עיניים. ברור שאני מדברת אליה. "כן, אלייך. אם לא אלייך, אז למי?"
היא נאנחה. "קוראים לי ויולט."
נבהלתי, ובלי לשים לב, צעדתי צעד אחד אחורה.
רון והארי שמו לב.
"את בסדר?" שאל רון.
"כן. כן, אני בסדר."
התנשמתי בכבדות, מתרחקת ככל יכולתי מויולט.
"הרמיוני! מה קרה?" שאל הארי.
"ויולט" אמרתי. "היא... היא הבת של... של וולדמורט."
עיניהם נפערו.
"מה?!" צעק רון.
"יפה, גילית את זה מהר משציפיתי" אמרה ויולט בטון מזלזל, לועג. "עכשיו אפשר להמשיך?"
זו לא הייתה שאלה.
"פוליבוטס!" צעקה ויולט, למרות שלא היה צורך בצעקה.
פוליבוטס החוויר. "מ-מ-מה?"
"בוא לכאן!"
פוליבוטס התקדם לעברה, ואני שמחתי כל כך שאני רחוקה ממנה, ושאני לא פוליבוטס, שחייבת לעשות כמצוותה.
ויולט לחשה לו משהו באוזן.
לאחר מכן הוא התקדם לעבר השולחן, לוקח משם שלוש זוגות של שלשלאות גדולות.
מיד הבנתי מה קורה.
הוצאתי את השרביט שלי, וצעקתי להארי ורון. "אל תתנו לו לתפוס אתכם!"
הם הנהנו.
כל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר, בכדי לבלבל את הענק.
אבל זה לא עזר. פוליבוטס הצליח לתפוס לבסוף את הארי ורון, ונשארה רק אני.
"תתפוס אותה יותר מהר, אין לי את כל היום!" סיננה ויולט לאחר חצי שעה.
הייתה לי טקטיקה, שיטה.
השיטה הייתה; לבלבל אותו. ללכת למקום אחד, ואז לאחר, במהירות. לנצל את זה שהוא ענק ואני קטנה, מה שאומר שאני יותר קלה ויותר מהירה ממנו. וכמובן, להשתמש בקסם שלי, שהוא לא מכיר.
בינתיים, הספקתי להעיף מידיו את השלשלאות, ועוד כל מיני כלי נשק.
כל פעם שהעפתי את השלשלאות, הוא היה צריך לחזור לקחת אותן, וזה נתן לי דקה-שתיים של מנוחה והתחמקות.
"נו כבר, ענק טיפשי!" צעקה ויולט.
חייכתי. אבל הבעיה הייתה שהתחלתי להתעייף.
זה היה מתיש. גם לכשף, וגם לברוח מענק.
כבר התחלתי להתעייף, אבל אז שמעתי צהלת סוס מוכרת, יותר מדי מוכרת.
אריון חזר.
——-
נ.מ. הייזל
אריון חזר.
ברגע שהוא חזר, הוא העסיק את פוליבוטס והנערה, ששמה ויולט.
הרמיוני החלה לשחרר את כולם, עם איזה כישוף מהשרביט שלה.
לאחר שהשתחררנו, עזרנו לאריון להילחם בפוליבוטס, והרמיוני, הארי ורון נלחמו בויולט.
הרמיוני אמרה שהיא הבת של וולד-משהו. היא אמרה את זה עם נימה של פחד. מעניין מי זה.
נלחמו בפוליבוטס המון, עד שהצלחנו לעלף אותו.
ידעתי שזה רק למספר דקות, אז קראתי לכולם.
אני, ליאו והרמיוני עלינו על אריון.
פרנק הפך לדרקון ענק והעלה עליו את פרסי, אנבת׳, רון והארי.
וג׳ייסון עף, יחד עם פייפר.
כשיצאנו לבחוץ, שמתי לב שהיה חשוך. לא יותר מדי, אבל חשוך בערך בשביל השעה שבה יש ארוחת ערב.
ידעתי שאף אחד לא יבין לאן נעלמנו.
הגענו ממש עד לדלת הראשית של הוגוורטס.
ואז פייפר אמרה. "אולי נעלה כבר להוגוורטס? חשוך, ועבר עלינו יום ארוך. אני לא יודעת מה איתכם, אבל הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כרגע זה לישון."
כולם הסכימו עם זה.
אז עלינו לגריפינדור, ונכנסנו מהחלון.
"ביי אריון" אמרתי בשקט.
ברגע שהגענו, נכנסתי ישר למיטה, ונרדמתי.
אחרי על כך הרבה זמן בלי סיוטים, לא חשבתי שיהיה לי סיוט. אבל כן היה לי סיוט. סיוט אחד, קטן, קצר. אבל סיוט.
הסיוט:
הייתי בתוך בקתה קטנה. היו שם 12 ענקים, וקוסם.
הקוסם היה מטריד ומפחיד.
למה? כי לא היה לו אף. היה לו עור חיוור, הוא היה קירח, עם עיניים שחורות, הכי שחורות שראיתי.
הוא דיבר עם הענקים, אבל הצלחתי לשמוע רק מילים מקוטעות;
"...נבואה...", "...חדשה...", "...חייבים...", "...תביאו...", ו"...אליי..."
ואז הקוסם נעלם. פשוט נעלם.
התעוררתי, מתנשפת. זיעה קרה כיסתה את גופי.
אני חייבת לספר לכולם.
——-
נ.מ. הארי
היינו בדרכנו לארוחת הבוקר.
אני, הרמיוני, רון וכל החצויים.
"היה לי סיוט" אמרה הייזל. "על קוסם, ו12 ענקים. הם יודעים על הנבואה החדשה."
קוסם? איזה קוסם?
באתי לשאול אותה, אבל הרמיוני הקדימה אותי.
"איזה קוסם?" שאלה.
"אני לא יודעת מי הוא, אבל הוא היה קירח, עם עור חיוור. והכי מטריד; לא היה לו אף" אמרה הייזל.
"אוי, אוי זה רע" מלמלתי.
"מה קרה?" שאלה הייזל.
"הקוסם שראית, זה וולדמורט" אמרתי, נסער כולי.
התיישבנו על יד השולחן, באווירה מתוחה, ופנים קודרות.
האוכל החל להופיע.
"חכו שנייה, לפני שאתם אוכלים, ותקשיבו לי" אמר דמבלדור. כולם השתתקו, והביטו בו, מחכים לדבריו. "כמו שאתם יודעים, לפני שבועיים, הכרזתי על התקיימות המשחקים. עכשיו, נכריז מי יישתתף."
כולם הריעו.
נזכרתי שאני, רון, הרמיוני והחצויים שמנו פתק. כולנו.
אבל הייתי די בטוח שלא כולנו נשתתף.
לאחר שדמבלדור הוציא את כל הפתקים, הוא קרא בשמותיהם של המשתתפים.
"המשתתפים הם... דראקו, ג׳יני, הרמיוני, פרסי, אנבת׳, ג׳ורג׳, פרד, לונה, צ׳ו ונוויל. תזכרו, בלי קסם. אתם נלחמים הפעם זה מול זה. בתיאבון!"
——-
איך?
יש לי שאלה: רוצים שאכתוב נקודת מבט של פוליבוטס? או אלקיאונאוס בטרטרוס? וולדמורט? כירון? או אחרים? אולי אחד מהאלים? תכתבו את מי שאתם רוצים שיהיה נקודת מבט שלו, ולפי מה שכתבתם אני אחליט.
אגב, שמתם לב שהפרקים התקדמו לכך שבכל פרק יש לפחות 1000 מילים.
ובבקשה שימו כוכב❤️⭐️