כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 3

נ.מ. הרמיוני
"מה זאת אומרת, 'אלה הנער והנערה מהחלום שלך'?" שאלתי. "זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני".
"אלה הם, אני בטוח" אמר הארי. "הם נראים *בדיוק* כמו הנער והנערה מהחלום".
"עדיין, אתה *בטוח* שאתה לא טועה או מתבלבל?" שאל רון.
"כן, אני בטוח!" אמר הארי.  "גם הבגדים שלהם זה הבגדים שראיתח בחלום, וחוץ מזה, קוסמים אמיתיים לא לובשים בגדים כאלה, אלא אם כן ההורים שלהם מוגלגים".
עכשיו כשהוא אמר את זה, הנערים האלה באמת לבושים בבגדים שלא מתאימים לקוסמים.
רציתי לדבר איתם, אבל הם הלכו עם דמבלדור לאנשהו.
"אז הארי-"
שאגה קטעה אותי.
"מה זה היה?" שאל רון.
המורים מיד הלכו לבדוק מה קרה, והתלמידים אחריהם.
אני, הארי ורון יצאנו אחריהם, לבדוק מה קרה.
נדחסנו בין המון תלמידים, עד שהגענו למקום מספיק קרוב בשביל לראות.
אני מודה, לא הבנתי את מה שראיתי.
זה היה מין יצור מוזר, שנראה כמו מינוטאור, אבל הייתה חסרה לו קרן אחת.
מי שהוא לא היה, הוא לא היה קשור לעולם הקוסמים.
סנייפ ניסה להרוג את המינוטאור בעזרת כישוף 'אבדה קדברה' אך זה לא עזר.
למינוטאור לא קרה כלום, ועוד יותר גרוע, זה רק הכעיס אותו.
מקגונגל נוסתה עוד כמה כישופים, אבל שום דבר לא קרה.
פתאום ראיתי את שני הנערים רצים לכיוון המינוטאור, והם החליפו מבט של; 'ברצינות?' אבל היה במבט הזה עוד משהו, נראה לי פחד, או בהלה.
ואז, שני הנערים הוציאו חרבות, שאפילו לא ידעתי שהיו להם, והתקרבו אל המינוטאור מאחורה.
כשהמינוטאור סוף סוף שם לב, כבר היה מאוחר מדי.
הנער והנערה נעצו את חרבותיהם בגופו והוא הפך לאפר.
"תירקב בטרטר-"
"פרסי, לא!" הנערה קטעה את הנער, ששמו היה פרסי.
היא הסתכלה עליו לרגע, והיה נראה שהנער, פרסי, הבין מה היא רצתה כי הוא שתק.
אבל אני לא הבנתי.
למה הנערה אמרה לפרסי לשתוק?
ומה הוא התחיל לומר?
טרטר? מה זה טרטר?
או אולי הוא התכוון למילה אחרת?
הייתי המומה, וראיתי שגם כל שאר התלמידים הסתכלו על הנערים, המומים.
הרי איך זה הגיוני ששני נערים ניצחו מפלצת שאפילו המורים של הווגוורטס לא הצליחו לנצח?
"פרסי, אנבת׳ בואו איתי" אמר דמבלדור. "וכל השאר, תחזרו לחדרי הבתים".
"זה היה מוזר" אמר רון.
"כן" אמר הארי.
"הארי, רון, אני חושבת שהנערים האלה, הם לא קוסמים, ולא מוגלגים" אמרתי. "אבל אני לא יודעת *מה* הם".
"אנחנו נמצא פתרון" אמר הארי.
הייתי מודאגת, ואפילו לא ידעתי ממה.
כנראה הפחיד אותי שאנחנו לא מבינים מי, או ליתר דיוק, מה הם.
מה אם הם עובדים עם וולדמורט?
לא, לא רציתי לחשוב מחשבות כאלה.
נמצא פתרון, נמצא פתרון, מילמלתי לעצמי.
————-
נ.מ. אנבת׳
(ה.כ. זה קורה באותו זמן שבו הארי, רון והרמיוני מדברים עליהם)
הלכנו אחרי דמבלדור, לעבר מה שנראה כמו חדרו.
בזמן שהלכנו, שמתי לב לשלושה נערים, או יותר נכון שני נערים ונערה, שנעצו בי ובפרסי מבטים.
לא התייחסתי, אבל ידעתי שאם זה לא יתאים לי, תהיה לי דרך טובה מאוד להשתיק אותם ואת המבטים שלהם.
נכנסו לחדרו של דמבלדור.
"עכשיו אתה יכול להסביר לנו מה קורה?" שאלתי.
"כן" אמר דמבלדור. "אז בעיקרון, הגעתם לפה, כי זה שאין לומר את שמו, זאת אומרת, וולדמורט, רודף אחריכם".
"אבל לא רק זה" אמר דמבלדור. "לפני כמה ימים, נוצרה לנו נבואה חדשה, שמדברת עליכם, על וולדמורט, ועל שלושה נערים, שעור מעט תכירו".
אני ופרסי הסתכלנו זה על זו.
זה לא חדש לנו, עניין הנבואות, וזה שרודפים אחרינו.
אבל פה זה עולם של קוסמים.
הכל פה שונה לגמרי.
פה, הנבואות יכולות להיות שונות בהרבה מהנבואות שלנו.
אבל היה לי כבר ניחוש, שלדעתי היה מוצלח מאוד, מי הם שלושת הנערים האלה.
אלה הנערים שהסתכלנו עלינו במבט הזה, כאילו אנחנו שונים.
זה היה הניחוש שלי.
והייתי די בטוחה שהוא נכון.
"אז, אתה אמור להסביר לנו על העול-"
קול שאגה קטע את דברי.
"מה זה היה?" שאלתי. "פרסי, למה זה נשמע כמו המינוטאור?"
נבהלתי. מפלצות לא אמורות להגיע לפה, לפחות לא נראה לי.
נראה היה שגם פרסי חשב כך כי הוא היה חיוור ומבוהל, והנחתי שגם אני נראית ככה.
"מה קרה?" שאל דמבלדור.
התעלמתי ממנו.
אני ופרסי רצנו לאזור שבו שמענו את השאגה, עד שראינו אותו, המינוטאור, שכעת הייתה חסרה לו קרן, בגלל המפגש הקודם של פרסי איתו.
מזווית העין ראיתי שדמבלדור עקב אחרינו.
הוצאנו חרבות, אפילו שידענו שזה יגרום הרבה מהומה.
רצנו לעבר המינוטאור כשלא ראה, וכשהמינוטאור שם לב, היה מאוחר מדי.
נעצנן את החרבות שלנו בגופו והוא התאדה ונעלם.
"תירקב בטרטר-"
"פרסי, לא!" קטעתי את פרסי.
אסור שידעו שאנחנו חצויים, אני עדיין לא בוטחת בהם, ואני בטוחה שגם פרסי לא בוטח בהם.
הוא הסתכל עליי במבט שואל, והחזרתי לו מבט שמסביר הכל.
תוך שנייה הוא הבין, ושתק.
"פרסי, אנבת׳ בואו איתי" אמר דמבלדור. "וכל השאר, תחזרו לחדרי הבתים".
חדרי הבתים?, מה זה חדרי הבתים?
"יש לי תחושה רעה בקשר למקום הזה" אמרתי לפרסי.
"גם לי" אמר פרסי. "אבל אין לנו ברירה, זה מה שכירון אמר, וחוץ מזה, אם אנחנו כבר כאן, בואי ננסה לפחות להבין מה זה המקום הזה, מי אלה האנשים האלה ומה קורה פה".
הוא צדק.
"אוקיי" אמרתי.