כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 8

נ.מ. הארי
סיוטים. למה הם קיימים?
אני שונא סיוטים.
לפחות הפעם הסיוט לא היה על וולדמורט.
לא.
הוא היה גרוע יותר.
הוא היה על שני הנערים, פרסי ואנבת׳.
הם דיברו עם שני אנשים מבוגרים.
לא שמעתי מה הם אמרו.
אבל זה לא היה משנה.
כי ראיתי מה המבוגרים עשו.
ראיתי את המבוגרים נעלמים בהבזק של אור.
ופרסי ואנבת׳ אפילו לא מיצמצו כשזה קרה.
כאילו הם רגילים לזה.
ואז הסיוט השתנה.
הייתם מצפים שבסיוט הזה יופיע וולדמורט, אבל גם הפעם הוא לא הופיע.
במקום זה ראיתי שבע נערים.
הם היו חבולים, ובמקומות מסוימים בגוף שלהם ירד דם.
והם נלחמו מול עשרות מפלצות.
אבל זה השתנה במהרה.
ועכשיו, עכשיו ראיתי את וולדמורט.
אבל הוא לא התעניין בי.
הוא הסתכל על פרסי ואנבת׳, שישנו, אבל לא בשלווה, והא היה נראה כאילו הוא עוד רגע מתפוצץ מכעס.
"איך הם עושים את זה?!" הוא צעק. "למה הם כאלה מעצב-" את המשך המשפט לא שמעתי, כי מישהו העיר אותי.
"קום, הארי" זה היה רון.
קמתי והתארגנתי, ואז הלכנו, אני רון והרמיוני, לאולם, לאכול ארוחת בוקר.
פרסי ואנבת׳ ישבו בצד, התרחקו מכולם, ודיברו ביניהם.
לא שמעתי אותם, אבל מהבעות הפנים שלבם הבנתי שהם מתוחים.
"הארי!" זו הייתה הרמיוני.
"מה?" שאלתי.
"מה קורה איתך? אתה לא מקשיב, ודמבלדור אומר דברים חשובים שאני בטוחה שלא תרצה להפסיד" אמרה הרמיוני.
אז הקשבתי.
והא באמת אמר דברים חשובים.
"בעוד שבועיים, תתקיים בהוגוורטס תחרות חדשה, התחרות תהיה בלי קסמים, ומותר להשתתף רק אם אתם מעל גיל 15. בתחרות יהיו מכשולים ובעיות ומלחמות, שתצטרכו להתמודד איתם בלי קסם. רק עשרה מתוך כל מי שירצה להשתתף, יתקבלו לתחרות. כמו כן, גם בתחרות הזו נבחר משתתפים בעזרת גביע האש. ההרשמה מתחילה מחר. ובלי תעלולים כי הם לא יעזרו לכם".
ובזה דמבלדור סיים.
הוא הלך חזרה לשולחן, ואנחנו המשכנו לאכול בשתיקה.
לאחר כל השיעורים, שהיו מעצבנים להפליא, שמעתי מהומה.
אני, הרמיוני, ורון הלכנו לבדוק מה קורה.
ואז ראינו את זה.
בחוץ הייתה כלבה שחורה ענקית, ושבעה נערים, ש'במקרה' הגיעו עם אותן חולצות שאנבת׳ ופרסי הגיעו איתן.
הגענו בדיוק כששני נערים נעלמו, בהבזק של חושך.
כןכן. הבזק של חושך, לא של אור.
זה היה נראה ממש כאילו הם נבלעו בצללים.
משהו בנערים היה נראה לי חשוד ומוכר.
משהו בהם הציק לי.
אבל התעלמתי מזה.
אנבת׳ ופרסי הגיעו אליהם בריצה.
הם דיברו ביניהם.
"מה קורה פה?" שאל דמבלדור.
קולו הסב את תשומת ליבם של כולם.
"אני רואה" הוא אמר.
הוא הלך אל הנערים, ואמר להם כמה דברים.
לאחר הדבר האחרון, עיניהם נפערו בהלם, וקצת חשש, אבל בעיקר היה להם מבט של 'אני ארצח אותך אם תגלה את זה'.
דמבלדור אמר להם עוד משהו, והם הלכו אחריו לאנשהו.
משם הכל חזר להיות רגיל ומשעמם.
טוב... לא עד כדי כך משעמם.
התכוונתי להמשיך לאכול, כשהבנתי מה מציק לי.
אלה הנערים עצמם.
גם אותם ראיתי בחלום שלי.
אלה הנערים שנלחמו במאות במפלצות ההן.
———
נ.מ. ליאו
הלכנו אחרי הזקן הזה, דמבלדור.
אני אומר את האמת, אחרי כל מה שעברנו יחד, היה לי קשה כשפרסי ואנבת׳ לא היו פה.
אבל אם אתם מספרים להם את זה, אני ארצח אתכם.
הגענו לחדר של האיש הזה.
"איך אתה יודע?!" שאלתי.
לא הייתי מוכן לחכות, הוא לא אמור לדעת.
"תירגע ליאו" אמרה אנבת׳.
זה לא היה מרגיע.
"כמו שאמרתי לפרסי ואנבת׳ אני לא יכול להגיד לכם איך אני יודע, אבל אל תדאגו, אני לא אגיד לאף אחד" אמר דמבלדור.
השתררה שתיקה.
"אני... צריך למיין גם אתכם" אמר דמבלדור.
לא שבאמת היה צריך.
בסוף כולנו יצאנו בגריפנדר, או משהו כזה. (ה.כ. השגיאה בגריפינדור היא בכוונה)
"אתם... יכולים ללכת עכשיו" אמר דמבלדור.
הנהנו, ויצאנו.
"מי זה האיש הזה? הוא מוזר" אמרתי לאחר שיצאנו והתרחקנו.
"זה דמבלדור, הוא מנהל את בית הספר הזה" אמרה אנבת׳.
"את זה אני יודע, אבל הוא נראה לי חשוד, כאילו יש לו כוונות רעות" אמרתי.
"הוא לא רע, הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב לפי מה שראיתי" אמר פרסי. "ובנושא אחר, אתם מתכוונים להירשם לתחרות? כי אני כן".
"מה? איזה תחרות?" שאלה הייזל.
"נכון, לא הייתם פה כשזה קרה" אמרה אנבת׳.
"בעוד שבועיים, תתקיים בהוגוורטס תחרות חדשה, התחרות תהיה בלי קסמים, ומותר להשתתף רק אם אתם מעל גיל 15. בתחרות יהיו מכשולים ובעיות ומלחמות, שתצטרכו להתמודד איתם בלי קסם. רק עשרה מתוך כל מי שירצה להשתתף, יתקבלו לתחרות. כמו כן, גם בתחרות הזו נבחר משתתפים בעזרת גביע האש. ההרשמה מתחילה מחר. ובלי תעלולים כי הם לא יעזרו לכם". אמר פרסי, בעודו מחקה את קולו של דמבלדור.
"נשמע מעניין" אמר ג׳ייסון.
"אני אשמח להשתתף" אמרה פייפר.
"טוב, טוב, מי מתכוון להשתתף?" שאלה אנבת׳.
"אני!" כולם אמרו.
צחקנו.
אין סיכוי שהם ינצחו אותנו.
אחרי כל מה שעברנו, זה יהיה קלי קלות, עם או בלי כוח.
הלכתי לישון בלילה במצב רוח מרומם, וסוף סוף, לא היו סיוטים.
רק שינה נעימה, בלי חלומות.
————
נ.מ. פוליבוטס (ה.כ. זה הענק שנועד להרוג את פוסידון)
התכנסנו כל הענקים בבקתה באמצע היער, שהייתה נטושה.
חיכינו למישהו.
לא הייתי בטוח איך קוראים לו.
וולד-משהו נראה לי.
שמעתי רעש עמום מכיוון הכניסה.
זה הוא.
ידעתי את זה.
"שלום" הוא אמר, בקולו המחריד.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" שאלתי.
אז כן.
בבוקר קיבלתי מכתב, לכנס את כל הענקים ולהביא אותם לפה.
"אני רוצה משהו שגם אתם רוצים" הוא אמר. "יש לנו מטרה משותפת".
"את מי אתה רוצה?" שאל אלקיאונאוס.
"את השניים, פרסי ואנבת׳'" הוא אמר.
"לא!" אמר אלקיאונאוס פתאום.
"מה?" אמר וולדמורט. קולו היה רגוע.
"אני לא עוזר לך!" אמר אלקיאונאוס. "כבר מתתי פעם אחת בגלל הילד הזה, פרסי, וסוף סוף חזרתי. לענקים יש מטרות. אבל המטרות הם לא החצויים. המטרות הם האלים. עכשיו אני חי, ואני לא אחזור להילחם בו שוב רק בשבילך. יש לי מטרה משלי, ואין לי כוח לחצויים האלה!" אמר אלקיאונאוס.
"טוב, נראה לי שמצאתי לך מטרה חדשה" אמר וולדמורט.
"אתה לא תבחר את המטרות שלי!" אמר אלקיאונאוס.
"המטרה החדשה שלך היא...." אמר וולדמורט. "מוות!".
וולדמורט נופף בשרביטו ואמר 'אבדה קדברה'.
קרן אור ירוקה נורתה לעבר אלקיאונאוס, והוא נשכב, חסר חיים.
לאחר כמה דקות הוא התפורר לאבק, חזר לטרטרוס.
"עכשיו, עוד מישהו רוצה להתנגד?" שאל וולדמורט בקול רשע.
אף אחד לא דיבר.
"מעולה" אמר וולדמורט. "כי אני אצטרך אתכם. מעכשיו אתם תקשיבו רק לי, ואם לא תעשו כדברי, אתם תמותו כמו חברכם".
הוא צחק צחוק מרושע, ונעלם בהבזק אור.
אבל הוא השאיר אחריו מכתב.
'אתם לא תצאו מפה, בלי רשותי, ואם תצאו, אני אדע'.
זה מה שהיה כתוב.
המילים העבירו בי רעד.
לא רציתי למות.
אני רוצה להרוג את החצויים הטיפשיים, אבל לא ככה, לא כשמכריחים אותי.
אבל לא הייתה לי ברירה.
זה מה שאני אעשה, אלא אם כן אני רוצה למות ולחזור לטרטרוס. ואני לא רוצה.
———-
1,045 מיליםםםםם
וואוווו
בבקשה בבקשה שימו כוכבבב🙏⭐️