כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 20

נ.מ. אנבת׳
לא שוב!
מפלצות תקפו. שוב. אבל לא סתם מפלצת, אלא האראי. בהתחלה הייתה אחת ואז הגיעו עוד ועוד...
אף אחד חוץ ממנה ומפרסי לא ידע על סוג המפלצות האלה, ולכן היא לא התפלאה כשראתה את מבט התמיהה על פניהם. הם - ליאו, פייפר, פרסי והיא - יקבלו את הקללה כל פעם שיהרגו מפלצת. לעומת זאת הקוסמים, בגלל שהם כנראה לא הרגו אף אחד בחייהם, הקללה לא תשפיע עליהם.
"מה המפלצות האלה?" שאלה פייפר.
"אלה האראי. כל פעם שתהרגי אחת מהן, את תקבלי את ההרגשה שהרגיש מישהו שהרגת אי פעם בחיים שלך. בגלל זה חשבתי שננסה שהקוסמים יהרגו את רוב האראי, מאחר והם לא הרגו אף אחד בחיים שלהם" אמרה אנבת׳.
הקוסמים הנהנו. אבל הם לא היו בטוחים כל כך שהם יצליחו. הם התחילו להרוג עוד ועוד אראי בזמן שהם הרגו כמה שפחות כדי לא להיפצע יותר מדי. היא נזכרה ברגע בטרטרוס שבו פרסי כמעט מת מהאראי. זה היה קשה מדי. היא לא הצליחה לעמוד במחשבה שהיא תישאר בלעדיו. היא לא הייתה מסוגלת שהוא ימות. גם הפעם היא לא תיתן לו למות. היא הרגה ושיספה אראי ועוד אראי, עד עכשיו בערך 50. אחרי כל פעם שהרגה אראי, באה מכה מכאיבה, כזכר למכה שנתנה למפלצת כלשהי. היו מאות אראי, ומתוך כולן, נשארו עכשיו עדרות. אבל זה עדיין בעיה, כי כולם החלו להתעייף.
אבל אז הם ניצלו. איך? גברת אולירי הגיעה, ועליה היה ניקו. היא וניקו חיסלו את כל שאר האראי שעוד נותרו.
"איך ידעתם להגיע?" שאלה אנבת׳ לאחר שכל האראי חוסלו.
"נעלמתם לחמישה ימים. היינו צריכים לראות שהכל בסדר" אמר ניקו. רגע. היינו?!
"ניקו... מי בא איתך...?" שאלה אנבת׳.
"שאלה טובה..." אמר ניקו, וראשו של ויל יצא מהמחבוא על אולירי. "לא הצלחתי לעצור אותו. הוא יותר מדי דואג..."
כמובן.
"ניקו, נשמח מאוד אם תוציא אותנו מכאן" אמר ליאו.
"בטח" אמר ניקו. "תעלו."
וניקו עשה מסע צללים עם כולנו, חזרה למחנה. אבל כמובן שהוא התעלף שנייה לאחר מכן. "זה קורה לו תמיד" הרגיע ויל את הקוסמים.
"אתם רואים מה עשיתם?! נעלמנו לחמישה ימים בגלל השטות הזאת שלכם!" אמרה פייפר.
"לא התכוונו... לכל זה.." מלמל רון.
"לא. זו אשמתי" אמרה הרמיוני. "שכנעתי אותם להיכנס למבוך כי רציתי, זו הייתה התוכנית שלי. אבל בבקשה, אל תאשימו אותם. זו אשמתי."
"אוקיי... אבל למה חשבת שנאשים?" אמר ליאו. "זו הייתה טעות, זה הכל. פייפר פשוט אוהבת להגזים."
"אה.." אמרה הרמיוני, בבירור מבוישת.
"מה זה המבוך הזה? הוא מכושף או משהו?" שאל הארי.
"הוא לא מכושף, הוא... אפשר לומר שהוא חי. יצור חי. הוא לא נשאר אותו דבר כל הזמן. הוא משתנה. הצורה שלו משתנה, תוכל ללכת ממקום כלשהו, ושנייה לאחר מכן, הפתח שלו ייסגר, ישאיר אתכם ללא מוצא. הכל יכול לקרות שם. כי המבוך חי. הוא זז ומשתנה לפי האנשים שבתוכו והמטרות שלהם. וגם במבוך, תחושת הזמן שונה. בגלל זה הוא כל כך מסוכן. לא רק שאתם לא יודעים כמה זמן אתם שם, אתם גם לא יודעים לאן את הולכים, ואתם יכולים גם להיתקע שם לנצח" הסבירה אנבת׳. "עכשיו בואו, נתקלח, נאכל ונלך לישון. אלה בכל זאת היו ימים קשים."
————
נ.מ. רון
הבוקר הגיע, ואיתו האימונים. וזה עדיין היה קשה. המון המון אימונים של כושר, לחימה, ועוד... כל יום, 5 שעות. וזה המון. לאחר בריחתם למבוך, הקפידו לשמור עליהם טוב יותר, אבל בסוף, כשהם הראו שלא יעשו דבר כזה שוב, עזבו אותם.
עם הזמן, האימונים נהיו קלים יותר ויותר. הם עדיין היו קשים, אבל הוא כבר התרגל, והוא כבר באמת התחיל להיכנס לכושר.
מזתבר שכדי להיכנס לכושר, צריך רק אימונים. גם אם הם מאוד מאוד קשים. עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, זה משתלם. ואחרי עוד זמן, הוא יהיה אפילו טוב יותר. היום היה אימון כושר. ואימון כושר אומר - המון המון סיבובי ריצה, לטפס שוב ושוב על קיר הלבה, כפיפות בטן, שכיבות שמיכה, ועוד...
כמובן שהם התחילו בריצה - 20 סיבובים!
כשסיים את הריצה (מיותר לומר שסיים אחרון, אבל רק קצת אחריהם), הוא התנשף והתנשם, עייף ומותש, ושתה חצי מבקבוק המים שלו. אבל החצויים לא נתנו להם זמן לנוח.
"עשרים וחמישה טיפוסים על קיר הלבה. עכשיו!" אמר פרסי.
"אולי... אולי תיתן לנו הפסקה. חמש דקות. לא יותר." התחנן רון. "בבקשה." הוסיף.
"בסדר... אבל רק חמש דקות." הסכים פרסי.
לפחות זה. חמש דקות זה מעט זמן, אבל גם מספיק זמן. הוא התיישב. הגיע הזמן לנוח קצת. חבל שהזמן בדיוק נגמר.
"קדימה! ממשיכים." צעקה אנבת׳.
***
נגמר האימון (סוף סוף). עכשיו הגיע הזמן לישון. הוא התארגן לשינה ונכנס לישון. ברגע שראשו נגע בכרית, הוא נרדם. אבל מסתבר שהוא לא זכה חהרבה שינה. כי בבוקר, מוקדם מאוד (בסביבות חמש) הוא התעורר לקול צעקות, צרחות ופיצוצים.
————-
נגמרר
סורי שלקח זמן, הייתי עסוקההה
הפעם קצת פחות ארוך מהרגיל
מקווה שפרק הבא יצא בקרוב