[קפה ריינפורסט, וולט דיסני בפלורידה, 13:11, ארוחת צהריים]
ליאם: אתה נראה כמו המוות.
לואי: אנשים יפסיקו לציין את זה מתישהו? אני אמור להראות כמו המוות, אני האדס זוכר?
ליאם: (צוחק) כל הכבוד לך על המסירות לדמות שלך.
לואי: מה אני יכול להגיד? אני חי ונושם דיסני.
ליאם: הו כן. אני בטוח. איך היה אתמול?
לואי: התשכרתי יותר מידי, מה שאומר זין של ויסקי, מה שאומר שהייתי צריך להגיד לה שאני לא אוהב נשים, מה שאומר שהיא טרקה את הדלת בדרך החוצה. ישנתי ארבע שעות שלמות אבל. אז לפחות זה.
ליאם: (צוחק) אלוהים אדירים, פשוט תאונה אחת גדולה. למה שתית כל כך הרבה? בעצם, אל תענה על זה. זה אתה. ברור ששתית יותר מידי.
לואי: אה, אין לי חרטות. הבירה הייתה טובה יותר מהבחורה גם ככה והיא הייתה מכתימה את הכרית שלי עם השפתון הזול שלה.
ליאם: מי זו הייתה?
לואי: נראה לך שאני יודע. איזו מישהי אקראית שעובדת פה.
ליאם: אל תשכב עם כל אחת ככה, גבר. אתה תתפוס איזו מחלה.
לואי: דיסניארה? לכולם פה יש את זה.
ליאם: (מצחקק) אל תתבדח בנוגע לזה. זה מאוד אמיתי ולא נוח.
לואי: (בפתאומיות) אתה חושב שאלינור מזיינת את האזה?
ליאם: תזכיר לי מי זה האזה?
לואי: המתולתל עם הבייבי פייס.
ליאם: סטיילס? הארי סטיילס? החתיך הזה שכל הזמן אומר ׳אה׳ עם קול כל כך עבה ומחוספס שזה נשמע כאילו הוא עבר את גיל ההתבגרות בגיל חמש?
לואי: אתה חושב שהוא חתיך?
ליאם: אנחנו מדברים על אותו הבן אדם? זה עם הגומות? הוא מחייך כל הזמן, גבוה, רזה, אוהב סקיני ג׳ינס?
לואי: רגע, רגע... אתה חושב שהוא חתיך?
ליאם: יש לו קול ממש מחוספס, בריטי, סופר בריטי, בריטי מהפרברים כזה.
לואי: היי, אני בריטי וגם אתה.
ליאם: לא בריטי מהפרברים אבל, יש הבדל.
לואי: כן, הילד הזה, זה שאתה ככל הנראה עוקב אחריו בזמנך החופשי ויכול לדבר עליו במשך שעות. (לועג לו) הו, לואי, הגומות שלו, הו, לואי, הקול שלו. הו, לואי, הוא נהדר.
ליאם: (מגלגל עיינים) אם היית מדבר איתו פעם אחת מחוץ לפארק היית יודע את זה. לא נתתי לך את השם של אמא שלו או משהו.
לואי: יותר חשוב, אתה חושב שהוא בקטע של אלינור?
ליאם: (מופתע) הוא בקטע שלה?
לואי: שאלתי אם זה מה שאתה חושב.
ליאם: (מושך בכפתיו) אולי? אני יכול לראות את זה. אבל אני לא חושב שהוא ממש-
לואי: (מפריע לו) אתה יכול לראות את זה?
ליאם: כן. היא אוהבת את כל הקטע הקיטשי הזה. הוא נראה כמו מישהו שיעיף אותה מהרגליים... אולי יפיל אותה אחר כך כי הוא כזה קלאמזי אבל הבנת את הכוונה. כולו רומנטי ומתוק.
לואי: אתה חושב שהיא הטיפוס שלו אבל?
ליאם: מי יודע? (מבין) היי, מה אכפת לך? חשבתי שאמרת שאתה לא רוצה לשכב עם אל יותר.
לואי: אני לא. אנחנו גמרנו. ממש גמרנו. זה לא זה.
ליאם: אז מה? הגאווה המצ׳ואיסטית שלך דורשת שתגן על הטריטוריה שלך בכל זאת סתם ככה?
לואי: (מגלגל עיינים) כן. זה בדיוק זה.
ליאם: אז מה?
לואי: כלום. (מושך בכפתיו) אני לא מצליח לדמיין אותם ביחד אז כשזה הגיע לתשומת ליבי, זה נראה לי ממש מוזר, רציתי לראות מה אתה חושב. (אחר כך) היא תשגע אותו.
ליאם: רק בגלל שהיא משגעת אותך לא אומר-
לואי: לא, היא לא הטיפוס שלו. היא ממש תזזיתית וקופצנית. היא תגרום לו לחרדה ולא תתן לו לדבר וכנראה תצווה עליו דברים גם במיטה. והיא תרצה כירבולים והוא לא ירצה להתכרבל איתה.
ליאם: זה נראה שחשבת על זה הרבה... כי אתה יודע מה הטיפוס שלו? עד לא מזמן לא ידעת את צבע העיינים של הילד.
לואי: יש לו עיינים ירוקות ממש בהירות. על גבול כחול לפעמים. והן גדולות והן גדלות אפילו יותר כשהוא נתפס לא מוכן, וזה כל הזמן כי הוא כמו במבי קטן, תמיד עומד באמצע של איזה כביש מוכן לפגיעה.
ליאם: ואתה קורא לי סטוקר.
לואי: אני טוב בלקרוא אנשים.
ליאם: חשבתי שאתם לא מסתדרים. (לואי מטיח את ידו בשולחן, ליאם מתכווץ) למה אתה כל כך עצבני?
לואי: (עצבני) אנחנו מסתדרים. אנחנו מסתדרים די טוב למען האמת.
ליאם: (זהיר) אז... מה פספסתי בימים האחרונים שנסעתי לקליפורניה? זה נראה כאילו הרבה קרה. אל כועסת עלייך. זאיין לא כועס עלייך. ואתה לא כועס על הארי. מה קורה פה?
לואי: כלום. למה כולם חושבים שהוא לא מחבב אותי? בהתחלה זה היה מעצבן ועכשיו זה נהיה מדאיג כבר.
ליאם: טוב, זה פשוט שהוא קצת מאוים ממך. אתה נוטה לשחק בו קצת. עד עכשיו... (ממשיך בזהירות) אתה לפעמים... אומר דברים רעים או... (משתעל) מילות גנאי, שעלולות לפגוע בו... אני חושב. הוא שקט אז אני לא יודע בטוח... (רואה את הדאגה על הפרצוף של לואי, נשבר) אבל למה אנחנו מדברים על זה בכלל? הוא בטח פשוט מתרגל אלייך. אתה טעם נרכש, זה הכל.
לואי: (חסר ביטחון) הוא אמר את זה, את כל זה?
ליאם: אני לא יודע.
לואי: הלוואי שאנשים היו אומרים לי מה הוא אומר. זה מבלבל לקבל את הפירושים של אנשים. אותו, אני יכול להבין. אבל הוא, דרך העיינים של אנשים אחרים... זה כל כך שונה. מה שאתם חושבים עליו, כולכם, כל כך שונה.
ליאם: אנחנו לא מכירים אותו כל כך טוב. אני חושב שהרבה אנשים מנחשים לפי מה שזאין אומר ו... ו... אה...
לואי: האקסית שלו?
ליאם: (פתאום, בנוקשות, בקול) או-קיי, אני הולך להזמין נגיסי עוף עכשיו.
לואי: (מבולבל) מה? למה?
ליאם: נופ. נגיסי עוף. אני לא מנהל את השיחה הזו איתך. אני גרוע עם סודות וטוב עם רכילות וגרוע איתך ונופ, נופ, נופ.
לואי: מה? בחייך? מה הסוד?
ליאם: אתה רוצה משהו?
לואי: את הסוד.
ליאם: לאכול, זאת אומרת?
לואי: ליאם!
ליאם: אתה לא מקבל את זה ממני, לואי. הפה שלי סגור. אלא אם כן נגיס עוף נכנס אליו.
לואי: אוח! מה לעזאזל הביג דיל? זאת אקסית. מה הבחורה הזו הייתה, איזו פסיכית?
ליאם: (עיינים רחבות, קול צוחני) נופ. נופ. נופ. נופ. נופ. (מתרחק) אני לא חוזר לכאן בחיים. אני הולך לאכול נגיסי עוף עם אלינור, מישהי שאתה מנסה להתחמק ממנה. ביי.
לואי: (צועק) ליאם! (חובט בשולחן) לעזאזל עם זה!!!