"תסתכלי עליי עושה לך טוב," דרש ברנדון,
קולו העביר בי זרמים במעלה גבי.
מיד, נענת לציווי הפנתי את עיניי אל המקום הבוער בין הרגליים.
עיניו היפיפיות היו פונות אליי, כשפיו מענג אותי ללא הפסקה.
ידיו נשלחה ותפסה לחזי ללא כל בושה.
גנחתי בקול את שמו, כשזרמי התשוקה הרעידו את כל גופי.
"פאק, מה שאת עושה לי.."
נשפתי נשימה רועדת כשעשה את דרכו בחזרה למעלה, מנשק, מלקק, נושך. מעביר זרמים בגופי ללא הפסקה.
שפתיו הרכות ויפהיפיות הגיעו לגובה אפי,
הרמתי את פניי ופתחתי את עיניי בשביל להתבונן בו.
עיניו היו מלאות ברגש לא מוסבר, וכנראה שגם עיניי.
"תודה," לחשתי.
"על האורגזמה הכי חזקה שחווית אי פעם?" הוא חייך, ליבי פרפר. הוא יפהיפה ככה, כשעיניו זוהרות, וחיוכו המסנוור.
דחפתי את חזו בשעשוע,
"לא, זאת אומרת גם, אבל בעיקר על זה שאתה דואג לי. הרבה זמן לא דאגו לי ככה, כנראה לקחתי את זה רחוק מידי והקשתי עלייך."
משהו בעיניו השתנה, הוא הזז את עיניו מפניי.
הוא מתרחק.
"ברנדון?" הוא המהם, לא מרים את פניו אליי.
"קדימה, בואי, הפצע שלך עומד להפתח שוב."
הפנתי את מבטי אל בטני והפצע באמת החל להיפתח.
הנהנתי, הוא זרק לעברי את המגבת, הנהנתי לעברו.
אבל על מי אני עובדת? הוא הרס אותי עכשיו.
אחרי הרגע הכי פגיע שלי, הרחיק את עצמו ממני. הוא לא אמור להתנהג ככה אליי, זה פשוט לא נכון.
נפלתי עמוק בחור שחור הזה.
_______
"תודה," לחשתי אל שפתיו.
"על מה?" שפתיו עוברות על צווארי מלקקות, נושכות, משתעשעות בעורי שהפך אדום מפיו ומזיפיו הדוקרנים.
"על זה," עיניו האפורות התבוננו עמוק בעיניי.
משהו שוב השתנה בהן, משהו שאני חוששת ממנו. מאוד.
משהו קר וחם באותו הזמן.
רגש מנוגד לפעולות שפתיו, ובאותו הזמן דומה, פוצע וכואב.
"כמה זמן עבדת אצל דיוויד לפני שהגעת אליי?" הוא העביר נושא, אולי זה עדיף.
קולו היה מסוקרן, כיאלו תשובתי מאוד חשובה לו. הערכתי את זה.
חשבתי על תשובה כמה זמן, ברנדון מביט בי משעושע "למה את חושבת יותר מידי?" שאל, חיוך עלה על פניו.
פרפר מטופש עף לו בבטני.
"משאני זוכרת את עצמי עבדתי אצלו, עוד כשהייתי קטנה הוא לקח אותי תחת חסותו אז כנראה העבודה התלווה לעצם זה שעברתי לגור איתו.. לא באמת חשבתי על פרק הזמן שעבדתי אצלו, זה היה די מובן מאליו, כמו שילום שכירות."
תשובתי סקרנה אותו, הוא כיווץ את גבותיו והתבונן בצווארי.
ידיו עוברות על צד בטני הלא פצוע בנגע רך ונעים שהרגשתי אותו היטב בין רגליי.
"איפה ההורים שלך היו?" עיניי עלו אל התקרה הגבוהה. ידו נעצרה על מותני.
הוא שם לב איך מצב רוחי השתנה.
"הם לא נקראים הורים. אף פעם לא נקראו. חייתי אצל סבתא שלי מגיל צעיר, הקשר היחידי שלי עם אמא שלי היה הכסף שהעברתי לה מידי חודשים כשהייתה נזכרת שיש לה בת," רוקי נבלע בכבידות. הדבריםם נאמרו בקרירות, אך לא היה לי אכפת.
"וסבתא שלך? מה איתה?" חייכתי מייד, הוא שם לב לשיפור במצב רוחי. עיניו הופנו אל שפתיי במהירות. "היא מדהימה, פשוט מלעולם לא יכלה להרשות לעצמה לגדל אותי. אבל הייתי איתה המון, היא לימדה אותי המון ועדיין מלמדת." ברנדון הצמיד את שפתיו אל שפתיי בנשיקה מתוקה. "תודה," חזר על מילותיי. חייכתי חיוך ענקי. "על מה?" חזרתי גם אני על מילותיו. "על זה," שפתיי טרפו את שפתיו, הוא נענק.
דחפתי את לשוני אל פיו, מוציאה קולות נוספים ממנו. שיניו נשכו את שפתי, פוצעות אותן.
לשנו עשתה פלאים בפי, גנחתי, גורמת לאיברו להילחץ על מותני. חייכתי.
רציתי להעניק לו את התחושה הטובה שהעניק לי לפני זמן מה, אבל באותה הנשימה רציתי להכיר אותו גם.
נתקתי את שפתיי משפתיו הממכרות. אהבתי לראות איך שפתיו נפוחות מהנשיקה.
הוא התבונן בי, מחכה שאומר לשם מה עצרתי את הנשיקה. צחקקתי מהבעת פניו הכועסת.
"מה איתך?" שאלתי.
גופו של ברנדון קפא. כווצתי את גבותיי.
גופו ניתק מגופי, הוא התגלגל על צדו, לא משחרר לי מגע.
"אין כלום,"
חיוכי נמחק מפניי.
ברנדון קם מהמיטה, פתאום נהיה לי קר.
"ברנדון?" שאלתי. ועקבתי עם עיניי אחר פעולותיו, כשחשש וכאב לוחצים על ליבי.
הוא הכניס את ידו לארונו, שולף טריקו ולובש אותו במהירות. הוא הכניס את ידו שוב והוציא גם מכנס קצר.
ליבי דפק בחוזקה.
הוא יצא מחדר הארונות שכנעלי ספורט נעולות על רגלו. "אני יוצא לריצה, יש למטה ארוחת בוקר." ויצא.
נבהלתי מקול הטריקה הדלת ובעיקר מטריקת דלת ליבו.
______________
"חשבתי על זה קצת," הוא המהם לעברי מסמן לי להמשיך. ישבנו בסלון הענקי והמלאכותי, צפינו באיזו תכנית מטומטמת כשעיניו מביטות בניידו, מקלידות, מחכות, ושוב מקלידות כשחזרה תשובה מהאדם איתו מדבר. ואני מכורבלת באי נוחות בספה ליד.
הוא לא מפסיק להמהם אליי כל הבוקר.
הימהום מחורבן.
חפשתי את תשומת ליבו, רציתי לדעת מדוע דוחק את עצמו מעליי.
התעלמות שלו עולה לי על העצבים.
"אני חושבת שאני מסוגלת לחזור לעבודה," אמרתי בחשש.
ברנדון עצר את פעולתו על ניידו אך עיניו עדיין ממוקדות בניידו המחורבן.
אני רוצה את תגובתך
רציתי לומר. אבל זה לא היה במקום.
"את לא קולטת," אמר בקול שהיה יותר מידי רגוע. כווצתי את מבטי, הוא פשוט לא מובן לפעמיים.
הייתי בלהט הרגע, עורי עקצץ.
"תחשוב על זה. אני לרוב בקרבתך, וכשאני לא איתך אני או עם הנרי או עם קלואי. כל הביניין מאובטח. אין ממה לחשוש!" עיניו עלו אל פניי.
הוא בהה בעיניי, חושב.
"נו?" שאלתי והתרוממתי.
"תעשי מה שבזין שלך," ענה והחזיר את עיניו אל ניידו.
העצבים בעבעו בי בכזאת כמות שאזרתי אומץ, ותלשתי את ניידו מידו.
השם שלה התנוסס על המסך, ההודעה שנשלחה אחרונה הרסה אותי.
ניקול סוצאר
תפסיק לרחם עלייה
היא סתם עוד זונה שבאה מעיירה ומחפשת כסף בעולם שהיא לא שייכת אליו.
"מה לעאעזל דניאל?" ניידו נתלש מידיי.
הוא הביט בחזרה בנייד, עיניו עלו בחזרה במהירות אל פניי.
"זה כלום," אמר.
לא יכולתי למנוע מעצמי, גל צחוק נפלט מתוכי, חזק ועצום.
עיניו מבולבלות, מסתכלות עליי מאבדת שפיות.
"אתה כזה מנייאק," אמרתי בארסיות גורמת לו להתכווץ.
אז ככה אני מציאה ממך תגובה?
אני לא מאמינה שבבוקר שפכתי מלפניו את חיי.
פתטית עלובה.
קמתי מהספה, לא מסוגלת להתבונן בו עוד.
עליתי במעלה המדרגות, כשרגלי רוקעות עם כל צעד וצעד. הפצע בבטני זעק עליי להפסיק, אך לא עצרתי. לא היה לי אכפת.
הכאב שחשתי בליבי כיסה את כאב הפציעה הפיזי.
נכנסתי לחדרו, סרקתי את החדר עד שעיני נחו על נעלי העקב שנעלתי לפני כמעט שבועיים באירוע תקשורת.
לא היה לי אכפת היכן ניידי או התיק שלי.
לא היה לי אכפת שעל גופי תחתון בוקסר של ברנדון וחולצתו.
לא היה לי אכפת.
הייתי חדורת מטרה לעזוב.
חציתי את המסדרון אל דלת ביתו, הוא אפילו לא ניסה לעצור אותי כשפתחתי את הדלת.
רציתי שיקרא בשמי, שינסה לעצור ולשאול מה יוכל לעשות בשביל לשפר את המצב, אבל הוא לא עשה כלום.
בלי להסתכל לאחור, סגרתי את הדלת בטריקה חותכת.
עכשיו היה תורי לטרוק.
_____
שבת שלום!
נ.ב סליחה על הפרק הקצר :(
أنت تقرأ
כניעה מתוקה
العاطفية'...רגלייה נכרכו סביב פלג גופו התחתון שלו באוטומטיות שעוררה אותו יותר, שפתיו טורפות את שפתיה, ולשונו עוברת על שפתייה מבקשת רשות כדי להיכנס. דניאל פלטה גניחה שגרמה לברנדון לנהום. הוא היה עטוף כולו בה. בריח שלה, בגוף שלה, בתשוקה שלה. הכל בבת אחת. הוא...
