כניעה מתוקה

16 - תשוקה

אמצע הלילה,
לא עצמתי עיין מאתמול, לא יכולתי,
סיוטים ומחשבות קשות חלחלו בחלומותי ומחשבותיי ולא רציתי לתת להם את האפשרות להשפיע עליי.
שנאתי שאני ללא שליטה, במיוחד בחיים שלי עצמם.
אני נמצאת בחדר בו חייתי בשבוע האחרון, מחפשת באגרסיביות שקטה בפריטי החדר.
ניסיתי לחשוב כמו ברנדון, ולהבין היכן הוא הניח את ניידי,
איך בכל מקום שחשבתי עליו בחדר, הוא לא נמצא.

ברנדון לאורך כל היום עבד במשרד ביתו, אך לפני כשעות ספרות הודיע שהוא צריך להגיע למשרדים, פעם ראשונה שהוא עוזב את הבית מהמקרה באירוע תקשורת. רעד עבר בגופי על עצם הזיכרון.
ידעתי שברנדון מתחרפן בשקט, הוא אחד שחיי בשביל לעבוד, ואני מנעתי מכך, עוד סיבה מספיק טובה לעזוב לגמרי.
אם לומר את האמת, שמחתי שנפתח לי חלון הזדמנות הזו שהוא לא נמצא.
ידעתי שלא ייתן לי לצאת מרצוני, משום מה יש לו את הדחף להשאיר אותי כאן- מה שלא מתאים לברנדון הבוס הקר המניאק.
הוא טיפל בלי לאורך כל השבוע, טיפל במכותיי ופצעיי ואפילו החמיא על ההתקדמות ההחלמה.
רציתי לומר לו שזה הכל בזכותו, אך ידעתי שזה לא יתקבל בברכה, זו ארונייה מפני שכל מגע עורו בעורי התקבל לגמרי בברכה לגופי, כל נגיעה בירך, בבטני, לצד חזי, ברגליי, העביר בגופי זרמים לכיוון הדרומה, כיאלו גופי השתוקק אליו, נכנע לו, מבקש למגעו.
אבל מוחי ידע שזה לא בסדר.
כלום פה לא בסדר.
הוא לא אמור לדאוג לי, זה לא בטבע של אנשים כמו ברנדון.
הוא טוב מאוד במשחקי מוחות, ואת זה אני יודעת. אסור לי להאמין שהוא רוצה לעזור לי.
יש לו מניעים ואני אבין בסופו של דבר מה הם.

נשכבתי על המיטה בייאוש, אחרי חיפוש בחדר שלם לטלפון קטן.
גנחתי מתסכול, המקום היחידי הנורמלי הנוסף היה משרדו,
זה המון סיכון, אך הייתי מיואשת.
פתחתי את הדלת החדר בזהירות, אך לא הייתה לכך סיבה. הרהיטים בבית של ברנדון היו כל כך איכותיים שלא נשמע אפילו חריקה אחת קטנה מהדלת.
הדלת נסגרה מאחורי בטריקה חלושה ויצאתי אל המסדרון.
הבטתי ימינה ושמאלה, מחפשת לסימן שמישהו פה.
הדממה הייתה כמעט מורגשת, צעדתי בשתיקה לאורך המסדרון עד שהגעתי לדלת העץ הלבנה.
דפקתי שתי דפיקות קטנות והצמדתי את אוזני אל הדלת כדי לוודא שברנדון לא החליט לחזור פתאום.
כששום קול לא נשמע, פתחתי אותה בזהירות ונכנסתי.

החדר נראה אותו הדבר רק מבולגן יותר.
דפים רבים מלאו את השולחן וכמה מהם נפלו כל הריצפה ו...הקקטוס העצוב עדיין נח על השולחן גם הוא.
התקדמתי לעבר השולחן בהיסוס.
האווירת החדר הזו לא מצאה חן בעיניי מהביקור הראשוני פה, אבל התעלמתי מזה.
הרמתי בזהירות דפים, פתחתי מגירות וחפשתי בתוכלן את ניידי.
פתחתי ארונות, עוד מגרות, הרמתי שוב את הדפים.
התייאשתי. איפה הטלפון המחורבן יכול להיות? צנחתי על הכיסא המשרדי הנוח,
אך מבלי לשים לב הזזתי את הכבל המחובר לשקע מאוחרי והארתי את מסך המחשב.
אותם ארבעת המסכים של מצלמות האבטחה עדיין היו שם.
הזמן היה שונה מהזמנים שברנדון הראה לי, כיאלו צפה בזה שוב ושוב.
התקדמתי בהיסוס אל הצג ועם העכבר כיוונתי לזמן שבו ברנדון עצר פעם שעברה לפני שהספקתי לראות מה קרה אחרי שסאם נעצר במעשיו.
נרעדתי כשהפעלתי את השידור.
סאם מרים את ידיו, כשעל פניו מבט מבוהל.
אני שוכבת על הריצפה חסרת כוחות.
דמות נכנסה לחדר, תחילה אני לא מזהה, איך כשהדמות מתקדמת לאור נתן לראות בבירור את פניו הזועמות של ברנדון.
השתנקתי.
ברנדון נכנס לחדר, התקדם לכיוונו של סאם.
סאם צרח משהו, אבל ברנדון השתיק אותו עם אגרוף ישר לפניו, סאם התעלף כשמאפו נוזל דמו.