כניעה מתוקה

31 - כוויה לא מאש

יצאתי מהמונית וכמעט נפלתי מההלם. אנשים במדים מוציאים פרטים חרוכים מהדירה. מהדירת שותפים שלי. זה מצחיק שכשאנחנו רואים דברים קורים לאחרים בטלוויזה אנחנו לא מבינים את ההלם והשוק , עד שאת רואה את הדברים שלך יוצאים שרופים לגמרי, מהדירה שלך.

בהיתי באנשים עולים ויורדים, מוציאים עוד ועוד ציוד. הייתי מנותקת. בקושי שמתי לב להאנה שירדה במדרגות של הבניין והתקרבה לכיווני. מסתכלת עליי במבט מוזר על פנייה. "את צריכה לראות את זה," אמרה ותפסה לידי. לא שמה לב למבט המנותק שלי. לא הגבתי, נתתי לה לגרור אותי למקום האחרון שבו רציתי להיות. נכנסנו לדירה. עיניי סרקו את המטבח והסלון. כיווצתי את פניי, לא מבינה. כל הריהוט היה במקומו. הטלוויזה השטוחה הענקית על הקיר, הספות עור האיכותיות עדיין עומדות ב- ח מול הטלוויזה, השולחן אוכל הקטן והמתאים בדיוק לסלון הביתי והמושלם נמצא בדיוק במקום שזכרתי שבו היה בלי שריטה אחת עליו. הפנתי את מבטי למטבח. גם הוא היה נראה מושלם לגמרי, מבלי פגיעות אש כמו הריהוט שהוצא מהדירה.

שום דבר שרוף לא היה נראה. אבל הריח היה. חזק, חונק. הרגשתי את מבטה של האנה עליי. היא נשכה את שפתייה, לא מצליחה להוציא הגה מפיה. זואי מהגיחה ממסדרון המוביל לחדרים כשידיה עוטפות את גופה הקטן. פנייה היו בהלם. היא לא באמת תיפקדה. גבר במדים ומסכה יצא אחריה, מחזיק פינקס בידו. "פיננו מהחדר הצדדי את כל הפרטים. אנחנו נבדוק לעומק את המקרה. זה לא מקרה שסביר שיקרה. זה ככל הנראה תוכנן מראש, זה מה שידוע בוודאות. ממליץ לא לשהות בדירה בזמן הקרוב עד הבנת גרעין במצב. ככל הנראה נחזור לרשום דוח נזקים בדירה ולהעביר לבעל הבית," זואי הנהנה לעברו. "השארתי את המספר שלי בטפסים. תעדכנו אותנו מתי אפשר לחזור לדירה," זואי ליוותה את האדם במדים לדלת. הוא הנהן לעברה. "אנחנו יכולים לעשות את זה. נשמור על קשר. יום טוב." אמר הנהן לעבר האנה וזואי ויצא מהדלת. השקט שלאחר הסערה. עדיין לא הצלחתי להבין מה קורה. ההרגשה הרעה הייתה מורגשת. אבל מה קרה?

"מה..מה לא סביר שיקרה? מה קורה פה?" שאלתי, מגמגמת. מריצה את דיברי האש בראשי שוב ושוב. האנה וזואי העבירו בניהן מבטים. זואי הנהנה לעברה. האנה, שעדיין תופסת לידי משכה אותי לעבר חדרי. כיווצתי את גבותיי.

"קחי נשימה עמוקה דניאל," מלמלה זואי. לא עשיתי כדבריה ופשוט פתחתי את דלת חדרי, חסרת כל איפוק או סבלנות. ריח השריפה הציף את חושיי. השתעלתי, עיניי מצמצו. לא האמנתי למה שנגלה מול עיניי. הקירות היו שחורים לגמרי, שרופים עד היסוד. החדר היה ריק מלבד הארון החרוך בפינת החדר. המיטה שלי לא במקומה. השידה הקטנה נעלמה גם היא. חדרי היה ריק לגמרי. שרוף, מסריח ובכלל לא דומה למה שהיה הבוקר. לא הצלחתי לבלוע את המצב. עיניי לא האמינו למראה. פלטתי קריאה קטנה. "דניאל.." לחשה זואי התקרבה אליי. נדתי בראשי. עיניי עדיין דבוקות לשחור.