כניעה מתוקה

32 -התפוצצות

ברנדון לא דיבר איתי כל הבוקר. הוא נימנע ממבטי, נמנע מלהשהות איתי באותו החדר מעל לכמה שניות. אפילו את המשימות שלו הוא חזר לשלוח במייל ולא טרח לבקר אותי במשרדי כמו שעשה מידי בוקר. הייתי מיואשת. מה כבר יכולתי לעשות? הוא לא יקשיב לסליחתי הוא הראה את זה יפה מאוד אתמול בלילה שאינו מעוניין בה. שנאתי להיות הצד הפוגע. אבל מה הצדדים בכלל? מה אנחנו בכלל? לעזאזל. הכל כל כך מטופש ולא מובן. דפיקה קלה נשמעה על דלתי. חייכתי כשראיתי את קלואי.

"היי," בירכה אותי. "היי, מה קורה?"  היא חייכה אליי והניחה מספר מעטפות על השולחן. "מביאה את הדואר כמו כל שבוע," חייכתי אלייה. "תודה את מלכה," היא גלגלה את עינייה. "יש לך מזל שכל העבודה הזבל במחלקה שלי, כל יום אני בדואר," אמרה את משפטה הקבוע. צחקקנו ודברנו למשך כמה דקות על כלום. 

"ביי בובה," אמרה ויצאה. "ביי!" קראתי. קלואי הייתה חברה טובה. הושטתי יד לצרור מעטפות ומיינתי אותן לפי נושאים. עיניי נתקלו בהזמנה שציפינו לה כבר מספר שבועות. מסקרנות והתרגשות כמעט קרעתי אותה. זו הייתה הזמנה לאירוע שבו יהיו אנשי עסקים מכל הייבשת. לחברה של ברנדון, הנסיעה הייתה נורא חשובה לקידום הפרוייקט העכשווי עם אריק סוצאר - אביה של ניקול. כדי ליצור קשרים הדוקים יותר, תמיכה ואפילו הצעות עבודה נוספות, למרות שברנדון לא היה זקוק להן כל כך. הנסיעה אמורה להתקיים בסוף שבוע הקרוב. כבר סגרתי לבנרדון ולי חדרים בבית מלון. התרגשתי מהנסיעה. הערצתי את האנשים שארגנו את האירוע, בתור צעירה בעבודתי הקודמת, הייתי שומעת את הדיבורים האלו -על אנשים איכותיים ועל כאלו שפחות. ידעתי שהאירוע הזה יהיה בין האירועים הכי חשובים ומפוארים שאי פעם הייתי או אהיה בהם. סביבת אנשים איכותיים. שהייתי בבהייה ארוכה בדף נייר האיכותי שנדף פאר. הוא היה בצבע זהוב עם פינגמנט מצנצץ אלגנטי. נראה לי שהוא אפילו מבושם. צחקקתי עם עצם במחשבה. פתחתי את הדף המקופל ובטני התהפכה.

"הזמנה.. לכבוד אדון קול ובת זוגתו ניקול.. הינם מוזמנים ל.."  עיניי התעכבו על הפרט הלא רלוונטי בהזמנה. המילים ובת זוגתו ניקול נחרתו במוחי. רציתי לשרוף את ההזמנה. זה נכון, בתקשורת הם זוג. לפי מה שאני יודעת גם לדעתה הם זוג. אז מה אני בשבילו? תעסוקה? קמתי מכיסא. לא רגועה. רציתי תשובות. ואני יודעת שהוא מתעלם ממני, אבל אני חייבת. יצאתי ממשרדי. וכמו שהמזל שלי יודע לנגן לי על העצבים, ניקול נכנסה בכל הכוח ובכל הנוכחות שלה ומאחוריה המזכירה האוכלת ראשים, שריל. "היי מתוקה, איפה ברנדון?" למי קראת מתוקה. בלעתי את כעסי. "אני לא בטוחה," עניתי והתקרבתי לעברן מנימוס. "מה זאת אומרת, את מזכירה שלו, לא?" היא הנידה את ראשה. רציתי לתלוש אותו ממקומו. "אני לא עוקבת אחרי כל צעד שלו," עניתי. האמת שאני כן. וכמובן שאני יודעת היכן הוא נמצא, פשוט לא רציתי שהיא מצא אותו קודם. היא שהתה, ועברה להסתכל על ידי. היא ראתה את ההזמנה וחייכה. "הבנתי. תגידי לו שקפצתי ושיחזיר לי שיחה," אמרה לבסוף ניקול. הנהנתי לעברה. היא סקרה אותי במבטה הבוחן , הסתובבה על עקבייה ויצאה, מבלי לומר עוד הערה. היא באה בגלל ההזמנה. זה היה צפוי לפי איך שהביטה בהזמנה שהחזקתי בידי בעונג. אני לא אהיה מופתעת אם היא בעצמה ביקשה מה יהיה רשום בהזמנה. אבל שמחתי שהיא הלכה מהר כלכך. זה היה מפתיע. מפתיע מאוד. אך לא היה לי אכפת. הרמתי את מבטי. שריל נשארה והסתכלה לעברי. "כן?" שאלתי חסרת כל סבלנות. היא התכווצה קצת למשמע טון קולי. "שמעתי מה קרה לדירה שלך.. אני מצטערת לשמוע, את בסדר?" מצמצתי מספר פעמים.  "אני בסדר, תודה." היא הנהנה ויצאה. נאנחתי. אני כלבה.