כניעה מתוקה

7 - רכבת הסליחות

יום ראשון, אני בדרך למשרד עם הנגאובר.
הדוכן של בו היה היום יותר עמוס מבדרך כלל. חייכתי. נהנתי מההרגשה הזו, אמצע סן פרנסיסקו ההומה בתור לדוכן קפה פשוט ומוצלח.
זו הרגשה נהדרת.

אחרי הסצנה עם ברנדון במועדון אתמול, קלואי החזירה אותי ישירות לדירתי, למרות ששתינו היינו מבושמות לגמרי מהאלכוהול, התפקחנו לגמרי ברגע שברנדון יצא מהמועדון העצבים. הייתי במצב רוח מחורבן שאפילו קלואי לא יכלה להתמודד איתו - האצבע המשולשת שכיוונה אליי אתמול לפני שיצאה מהדלת אחרי שעה שלמה שהאשמתי אותה ללא הפסקה כמו מטומטמת, לגמרי הוכיחה שנגמרה לה לסבלנות אליי. ולמרות מילותיה של קלואי אתמול בנוגע לקודי, גם לו אני חייבת התנצלות. אחרי הכל - הוא היה נחמד ואני העפתי אותו ממני - דניאל הטיפוסית.

ולכן חיכה לי סבב התנצלויות לקיים הבוקר.
אבל השארתי את קודי לפעם אחרת.
גנחתי בתסכול.

התחנה ראשונה של הרכבת הסליחות הייתה ללא ספק אצל ברנדון - הצלת העבודה שלי.

אני אחת ששואפת למצויינות, ומצליחה להגיע לשם בלי בעיות.
לא מסתפקת בקלות, ומשקיעה את כל כולי.
אני אוהבת לעבוד - להפיק את מירבי, להיות מועילה ולעבוד חכם.
לכן, כשפשלתי עם העברת טופס מטופש שהתברר שהיה חשוב מאוד, זה לא רק הוריד מהמוניטין שלי, זה הוריד מהאופי שלי, מהאישיות המפרפקציוניסטית שלי.
שנאתי לפשל.

היום בבוקר החלטתי שאני מגיעה מוקדם, קונה קרואסוני שוקולד - שראיתי יותר מפעם אחת במשרדו וקפה כמחוות סליחה, מהמקום האהוב על ברנדון, הדוכן של בו.

הופתעתי לראות את ברנדון גם היום עומד לצד דוכנו של בו ומשוחח איתו, מה שדי הרס לי את המחווה. חוסר נעימות עטף אותי. אם ישים לב אליי יעשה סצנה ויפטר אותי מול כל חצי אוכלוסיית סן פרנסיסקו? אם בכלל לא יתייחס אליי? לא חושבת שאצליח להתמודד עם זה.

כמעט הגעתי לבשר ציפורני מהלחץ ככל שתורי החל להתקדם יותר ויותר. הייתי לחוצה. 
בהייתי בו - איזה ברנדון אתה היום?
שנאתי שלא הצלחתי לקרוא אותו. על פניו הייתה מכסה קרירה ויפהיפה שהסתירה את רגשותיו. מלבד רגש הכעס שנהג לעטות על פניו בסביבתי.
בדרך כלל אנשים בתעשייה הם צפויים מידי, קל לקרוא אותם, אבל ברנדון?
הוא שני אנשים בבן אדם.
רגע אחד הוא מקסים ונינוח, רגע אחרי הוא שטן מהשאול.

בלעתי את רוקי בכבדות כשהגעתי לראש התור.
"הי בו, מה שלומך הבוקר?" שאלתי, דוחקת את חששותיי. מעמידה פנים כשבתוכי ל מתחוללת סערה.
פניו קרנו ששם לב אליי.
"הו, יפהיפה, כמה ימים לא ראיתי אותך פה!"
צחקקתי, מוחמאת שוב.
"כן, העבודה הורגת אותי, לא היה לי זמן להגיע לפה לצערי." ברנדון הפנה את מבטו אליי וצחק בזלזול.
הוא עדיין כועס עליי. לא - לא כעס, רתח.

"היא לא הייתה הורגת אם היית עושה אותה כמו שצריך." אמר בארסיות. פלטתי אוויר בפליאה, אך לא עקצתי בחזרה. אני לא אתן לו את הסיפוק הזה. וגם.. העבודה שלי מספיק על הקצה, אני לא אמורה לדחוק אותה לשם בכוח ולאבד אותה לגמרי.