כניעה מתוקה

26 - חולניות

התנשמתי בכבידות,
הריאות שלי הרגישו כאילו הן מלאות במים, למרות שהיו ריקות לגמרי גם מחמצן.

"1...2..3.. לנשום," שאפתי אוויר. "1...2...3.." רטיבות על לחיי.
ראשי פעם בחוזקה.
סחרחורות.

עבר:

"את נראת ולבושה כמו זונה, לאן את חושבת שאת הולכת?" המפלצת תפסה לידי.
ניסיתי להתאבק. "עזוב אותי!" יללתי כשתפס בשיערי ומשך אותי לעברו.
"חתיכת מטומטמת, את לא יכולה לעזוב אותי! את כלום בלעדיי!" הוא סטר לפניי, גרם לצרחת כאב להיפלט מתוכי.
ובשנייה ידיו עזבו אותי.
הוא הסתכל על ידיו כשפניו נראות רדופות, נדהמות, מופתעות.
הוא התקרב אליי. צרחתי שתפס את גופי והצמיד אותי אליו.
נאבקתי, שרטתי את ידיו, בעטתי. הוא נענק ושחרר את ידיו ורצתי לכיוון הדלת, אך הוא תפס אותי. שוב.
"ששש.. אני מצטער, בבקשה אל תלכי,"
הדמעות לא ירדו, כי אין להן כבר סיבה. הן רגילות להתנהגות של המפלצת הזאת.
"תעזוב אותי בבקשה," מלמלתי.
הוא נאנח. "גם ככה אף אחד לא יגע בך כשאת נראת ככה, כשהצוואר שלך כולו בנשיכות שלי. זנזונת שלי." הוא נשק אותי בחוזקה. לא מאפשר לתזוזה קטנה מצידי.....

קולות חזקים נשמעו. החזירו אותי למציאות.
"דניאל תפתחי את הדלת," קולו הרם של ברנדון נשמע מתווסף לדפיקות הדלת החזקות.
ידי רעדו, עמדתי באמצע חדר האמבטיה כשרגליי כושלות ורועדות וגופי מנסה להתייצב.
הדפיקות חזרו לפעול, רק בעוצמה גבוהה יותר.
בלעתי את רוקי.
הזדקפתי כשגופי עדיין רועד והתהלכתי באיטיות לכיוון הדפיקות, אך כשידי נשלחה כדי לתפוס את הידית, הדלת נפתחה במהירות ובחוזק.
קפצתי אחורה במהירות, כמעט נפלתי אילולא הכיור.
ברנדון עמד מחוץ לדלת, על פניו התנוססה הבעת דאגה למראה פניי.
"מותק.. מה קרה?" שאל והתקרב לעברי.
משכתי באפי ונדתי בראשי.
התבוננתי בו. תראה אותי רציתי לומר.
אך שתקתי.
הבעת פניו הייתה כואבת לראות.
הוא דאג. זה יותר כאב מהרגיע.
יותר צרב ממנחם.
"אנ..ני..." ברנדון החל לומר, אך סגר את פיו והתקרב לעברי.
ידו הורמה באיטיות לכיוון פניי.
התכווצתי. עיניו היו כל כך חמות. כל כך אדיבות, שרציתי להפיל את עצמי עליו ולתת לו לקחת אותי.
"ששש... הכל בסדר," לחש.
עצמתי את עיניי בחוזקה, מונעת כל שריד קטן מהזיכרון לחזור.
"צעקת." הוא אמר ואפשרתי לו לנגב את הדמעות שלא ידעתי שקיימות.

"אני מצטערת," לחשתי ונשענתי יותר אל ידו.
הוא נשף. "את לא צריכה להתנצל, אני צריך."
פתחתי את עיניי הדביקות והתבוננתי בו.
"אני קנאי, תחרותי, מניאק ושחצן." הוא חייך אליי ברכות.
לא חייכתי בחזרה. לא יכולתי.
"אני מצטער אם גרמתי לך להרגיש לא טוב. הייתי צריך לשאול לפני." אגודלו סימנה עיגולים קטנים ומרגיעים על חיי.
ידו נשלחה אל שיערי, מזיזה אותו מעט כדי להראות את ההיקי הכמעט שחור שהשאיר על צווארי.
"ואני מצטער שגרמתי לך לבכות..תאמיני או לא, זה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה.." הוא הניח את מצחו על מצחי ועצם את עיניו.
"אני פשוט.." הוא עצר וכחכח בגרונו.
הפצרתי בו עם מבטי.
"אני שונא לחשוב שהשפתיים של החמור הזה היו עלייך," מלמל.
"נכנס בי דחף של איש מערות, אני מצטער."
ליבי פעם בחוזקה בחזי.
לחיי התלהטו.
איש מערות ארור.
חייכתי. עיניו אורו מבלי ששם לב.
חמימות אפפה אותי.
הוא באמת לא התכוון, נכון?
פתטית.
"היו שפתיים רבות לפני שלך," התגרתי בו, הוא נהם, גורם לי לצחקק.
הוא התרחק ממני. "אמרתי לך שנהנת מזה," אמר ותפס לעורפי.
"לא, אני נהנת להציק לך. יש הבדל ענק בניהם," הוא צחק והרים אותי.
"עכשיו, איפה היינו?" שאל והדביק את שפתיו אל שפתיי.
הלוואי והייתי זוכרת.