זו היא שעת הצהריים באמצע השבוע. העולם ממשיך להסתובב על צירו. מכוניות נוסעות בכבישים, ואפשר להרגיש את עומס התנועה. אנשים מהלכים ברחובות, ממהרים. כולם באמצע המירוץ של החיים. גם השמש זורחת ברוב הדרה, כאילו היא גם נמצאת בשעת העומס של התפקיד שלה. כולם נמצאים בשיאו של מירוץ החיים, ואילו רק אצלי נדמה שהעולם עצר. אני יושבת במונית, מהאופק עיניי קולטות את הפסל של הרצל, מבשר לי שהגענו ליעד, להרצליה. הלב שלי מחסיר פעימה עם כל מטר שאנו מתקרבים. אני מרגישה כאילו מישהו לקח את חוט השדרה שלי ושבר אותו לשניים, ברגע שהחלטתי לעמוד באולטימטום שהציב לי גבריאל.
עזבתי את הבית ובתוכו השארתי את אבא שלי והכבוד העצמי שלי- הכל נשאר מאחור. הכל מתגמד שההד שלו מרחף מעליי. מזכיר לי שבכל שעל שאבחר הוא תמיד צעד אחד לפני. מתוחכם יותר, חזק יותר. הרי, מי יכול על גבריאל מלכה? בטח שלא אני, תום אייזנברג הילדה של אבא מאשדוד. זו שנשימתה נעתקת מכל מבט יוקד שלו.
הוא מנצל את הכוח שלו עליי, תרתי משמע, ועל כך אין לו סליחה.
המונית עוצרת מול שערי ביתו של גבריאל. מול המקום שהיה הבית שלי, גל של רגשות מוכרים שוטפים את כולי. מצד אחד אני מרגישה שחזרתי הביתה. אבל, עמוק בתוך הלב אני יודעת ששום דבר לא הולך להיות אותו הדבר. בלב כבד ויד רועדת אני סוחבת אחרי את המזוודה העמוסה. ניצבת מול פתח ביתו ונוקשת פעמיים.
הדלת נפתחת והוא ניצב למולי. במלוא הדרו. הנוכחות שלו מספיק חזקה כדי למלא את כל החלל העצום שנפתח בפניי. הוא לבוש בבגדי בית פשוטים ושיערו לא מסתדר על ראשו בקפידה כתמיד. ועדיין, הוא הכי יפה לי. "הגעת" הוא מודיע את המובן מאליו מלקק את שפתו. מבטו הקשוח מתרכך רק במעט כשפוגש בעיניי.
"כאילו שהשארת לי ברירה" אני נשארת איתנה מולו, הוא לקח את כל הכבוד שלי והכין מזה מטעמים. שאב את הכל בלי מלח ולי השאיר רק פירורים. אני מתכוונת להשתמש בכל פירור ופירור שעוד נותר לי ברשותי.
"איך עברה הדרך?" הוא לא ממשיך להתנגח איתי, קולו מתרכך וזיק של דאגה נשקף ממנוּ
"עברה" אני קצרה בתשובותי. "אני הולכת לשים את הדברים בחדר שלי" אני מפנה לו עורף וגוררת את המזוודה אחריי.
"פאולה תדאג לזה" הוא מושך ממני את התיק הכבד ומעיף אותו מידי מבלי שאני מספיקה לשים לב.
"אני אסתדר" אני מתנגדת לו והוא נושף בייאוש.
"תומי" קולותיהם הרכים של שני הילדים שאני אוהבת מהדהדים באוזניי, אני לא מספיקה למצמץ וכבר מבחינה בדמותם. הם מדלגים במדרגות ישר אליי. אני זורקת את כל התיקים מהידיים של והולכת לקראתם. אנו נפגשים בדיוק באמצע הדרך. כל סה לבטח נראה מהצד כמו סצנה שלקוחה מסרט דרמטי במיוחד.
אני מתכופפת על ברכיי ופותחת את ידיי לרווחה. ברגע אחד של אושר הם נופלים הישר אל תוך זרעותי, כאילו יצרתי חור שמיועד במיוחד לגוף שלהם בתוכי
גל של אושר מציף את כל גופי, כשאני מרגישה את גופם החם דבוק אליי. התגעגתי אליהם כל כך. החיבוק שלנו כה חזק ועצמתי.
YOU ARE READING
בדרך שלה
Randomתהילת עולם שתזכר לעוד שנים קדימה, כסף שנוזל כמו מים, נכסים כמו חול, עסקאות חתומות מעבר לים. אלכוהול, מסיבות, מועדונים ובחורה אחרת לכל לילה הם רק פרומו לחייו של גבריאל מלכה, השם הכי חם בעולם הכדורגל הישראלי. כשהעולם מונח בכף ידך שום דבר לא יכול לעצור...
