בדרך שלה

פרק 23- הריח שלו

"אבא!" אני קוראת אליו בזעקה, מהרגע שיצאתי מהבית של גבריאל בהרצליה, עד שהגעתי לכאן, הרגשתי שעברו חיים שלמים. הדרך הייתה ארוכה מתמיד, כל רמזור אדום הרגיש כמו נצח. כבר ייחלתי להיות ברגע הזה, שאני כאן ליד אבא שלי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא רחוק ממני, בבית החולים, סובל מכאבים ומפחד ואני לא לצידו. הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הכל, ואני שמחה שסוף סוף הגעתי אליו. השעה שלוש לפנות בוקר, השמש מתחילה לעלות לשמיים ולהתחיל יום חדש, המחלקה מתחילה גם היא להתעורר לחיים, וזה נראה שרק אבא שלי ער מתמיד, הכאבים לא נתנו לו מנוח גם שהלילה כבר ירד.

"תומה" הוא קורא אליי בפליאה, קולו צרוד ועייף. הוא מרים את ידו לברך אותי בשלום, ויחד איתו מרים עוד כמה צינורות המוחדרים בו.

"מה קרה אבא? איך אתה מרגיש?" אני יורה עליו מבול של שאלות מודאגות. הוא עייף מכדי לענות, ובכלל, כהרגלו לא מפרט יתר על המידה על כל התחושות שלו, על מנת לא להדאיג אותי. אבל, אני רואה לו את זה בעיינים, אני רואה את כל הסבל שעובר עליו. את הסחרחורות שמסובבות את עיניו המותשות במקומן. את קמטי השנים שלו, שהתעמקו עוד קצת מלחץ ופחד. את אי הנוחות שהוא שרוי בה. כשהגוף רווי במכאובים, הוא לא מוצא לעצמו מקום. הוא מספר לי על ירידת לחץ הדם ששוב קרתה לו וגרמה ללילה הלבן-שחור הזה. הוא מחייך באדיבות כשמספר לי איך דייגו מיהר להכין לו משקה מתוק ולהזמין את האמבולנס בעברית, כמו שלמד כל כך קשה. הוא מחייך גם דרך עיניו, כשמספר לי איך דייגו הוביל אותו בדאגה עד האמבולנס ואחז לו את היד. נראה שהוא באמת מתחיל לסמוך עליו, ואולי זה החלק היחידי הטוב שיצא מכל הסיפור הזה. לאחר שסיפר לי את ההסברים שדרשתי הוא דרש הסברים בעצמו. הוא רגז שהגעתי עד לכאן בשעה כל כך מאוחרת בלילה. הוא פצח בהרצאה שלמה שהוא כבר ילד גדול והוא יכול לדאוג לעצמו בלעדיי, ואם הוא לא גוסס אין שום סיבה שאסע בשעות כאלה קטנות, בדרכים כאלה ארוכות. מלבד החלק שהוא הזכיר את עצמו גוסס וזכה ממני למבט גוער, איבדתי אותו כבר אחרי המילים הראשונות, המילים המטיפות שלו היוו רק מוזיקת רקע לכל מה שהתנגן בראשי. כל הדאגות, הפחדים והלחצים. עיניי בכלל לא הסתכלו בשלו, כשהוא נשא בפניי את הנאום הקבוע. הן היו עסוקות בחיפוש אחר רופא, או לפחות אחות שייתנו לי תמונת מצב יותר אובייקטיבית על אבא. כשהוא סיים להטיף לי בקול הכועס שלו, זה שהוא היה משתמש בו כשהייתי בת 16 ולא הייתי קמה בזמן לבית הספר הוא עצם את עיניו. מלבד כך ששמחתי שהוא סוף סוף נותן לעצמו לנוח, שמחתי שעכשיו אני יכולה לעשות את כל הבירורים שלי.

נחושה ובטוחה, יצאתי לעמדת האחיות, הפעם קיבלתי יחס שונה. האחות הסבירה לי פנים ומיד סיפרה לי בפירוט וסבלנות על המצב של אבא. היא פירטה על תופעות הלוואי מטיפולי הדיאליזה שאבא סובל מהן, הן אלו שאשמות במצבו הקשה. הוספתי לשאול אותה שאלות, ולקבל ממנה את כל המידע שאני רוצה. למדתי מהפעם הקודמת לא להתבייש ולדרוש את כל המידע מה שאני רוצה להחזיק בו. אני הולכת ליישם את השיעור הזה עכשיו, בייחוד כשמדובר באבא שלי. הקשבתי לאחות האמפתית בקשב רב, כשהסבירה לי על הכדורים שאבא מקבל, רשמתי לעצמי הכל בזכרון כדאי שאסביר לדייגו איך להמשיך לטפל בו בבית. בעודי עסוקה בהקשבה לאחות, ושינון הפרטים שהיא מעבירה לי בעל פה, אני חשה בחום נעים ומוכר עוטף את גופי. כפות ידיים חמות ורחבות אוחזות במותניי.