אני מתעוררת לבד, מעצמי; ביקיצה טבעית לגמרי. למולי הנוף הקסום של הצפון היפהפה נגלה דרך החלונות המרובים של הצימר. כמה כיף להתעורר לנוף הזה מבלי ללכת לשום מקום, לקבל טעימה מרעננת מיד עם פקיחת העיניים. אני עוד שוכבת על המיטה, אותה המיטה שרק לפני שעות אחדות ממשנו עליה את אהבתנו לראשונה, למולי כל היופי הגלוי הזה. חיוך רחב עולה על פניי ואני מתכרבלת עוד בין הסדינים, רוגע ושלווה לא מוסברים עוטפים את כולי ואני לא מרגישה צורך למהר ולהתחיל את המסע החדש שהיום הזה יביא עימו. הצד במיטה של גבריאל, ריק להפתעתי. השמיכה מוסטת הצידה אך הסדינים הפרחוניים מריחים כמו גבריאל וממש לא כמו השושנים שמצוירות עליהם.
אני מתמתחת בעצלתיים לפני שאני קמה מהמיטה. אני נעמדת בקושי שהבערה בין רגליי מקפידה להזכיר לי את כל ההתרחשויות של אתמול בלילה, גופי לא נותן לי לשכוח, אך במוחי הזכרון נצרב אף חזק יותר. אני משוטטת בחלל הצימר, ואין זכר לגבריאל. אני סורקת את החלל בעיניי ורואה שהדלת האחורית פתוחה מעט. אני חוצה אותה ומגיעה למרפסת. רצפת דק מוקפת במעקה תואם ניצבת לפניי. במרכז המרפסת עומד בהוד הדרו ג'קוזי עגול עשוי אבן ירושלמית. על המעקה שעון גבריאל שלי. גבו החשוף מופנה אליי, ושכמותיו מתכווצות ומרפות כשהוא מתקתק בקדחתנות בנייד שלו. אלוהים, מתי אצליח לנתק אותו מהאינפוזיה התמידית הזו. אני מתקדמת אליו בצעדים איטיים ושקטים, וכשהוא לא שם לב אני כורכת את ידיי סביב מותניו.
"בוקר טוב" אני לוחשת ברוגע, מצטרפת אליו, להביט בנופים ההרריים והירוקים שניבטים מהמרפסת שקיבלנו.
"היי" הוא קורא אליי בהפתעה כשמסתובב אליי "לא רציתי להעיר אותך" הוא מסביר את עצמו בחיוך וממהר להשחיל את הנייד לכיס מכנסיו.
אני מהנהנת ומניחה את ראשי על חזהו הבטוח, ידו מלטפת את זרועי באהבה כשהוא מניח את סנטרו על קודקודי. "איך את?" הוא שואל בדאגה
"אני לא חושבת שאמצא מילים כדי לתאר מה שאני מרגישה" אני ממלמלת במבוכה וקוברת את פניי בחזהו. זה הרגע השקט שלנו. אנו עומדים חבוקים על תפאורה כה פסטורלית, המנגינה שמלווה אותנו היא השקט המרגיע של הצפון ומבפנים הכל מרגיש טוב כל כך.
"אני מתכוון, איך את מרגישה. עוד כואב?" הוא מרכין את ראשו מטה, מסמן בעיניו על איזור האירוע ומגרד בזיפיו בלחץ.
"קצת. קצת שורף"
"אני חושב שהחבר פה יוכל לעזור לנו" הוא מרים את גבתו בבמזריות ומחווה בראשו על הגקוזי שניצב לידנו, ורק קורא לנו להכנס אליו.
"קודם אוכל" אני מניחה את ידיי על בטני המקרקרת
"לא חשבתי אחרת" הוא מצחקק לפני שמרים אותי ונושא אותי עד לשולחן האוכל.
בתוך הצימר, בשולחן העץ הקטן כבר מחכה לנו ארוחת הבוקר. גבריאל סיפר לי שהמארחת נכנסה להביא לנו אותה כשעוד ישנתי. הארוחה מוגשת בסלסלת פיקניק. גבריאל מסמן לי לנוח כשפורס את כל תכולתה על השולחן. שני בקבוקים של מיץ תפוזים סחוט, גבינות, ירקות ודובדבנים אדומים במיוחד מונחים על השולחן אחד אחרי השני. הכל טעים כל כך, ולגבינות יש טעם טרי כל כך שנדמה שהרגע חלבו את החלב שלהן מהפרה. גבריאל סיפר לי שאת כל האוכל מירב, בעלת מתחם הצימרים מכינה לבד. וכמו שחשבתי, גם הגבינות מיוצרות בתוצרת עצמית במחלבה של הקיבוץ. אני מהופנטת לעיניו הנלהבות כשהוא מספר לי על הרפת בה עבד כשגר עם תמר. לאחר שעזב את הפנימייה ועבר לגור איתה, הוריה הכריחו אותו לקחת חלק בעבודות הקיבוץ כמו שאר הנערים. תחילה הנער המורד סירב, אך הוא סיפר איך שאי אפשר לעמוד בפני ההורים של תמר. הם אנשים דעתנים ונחרצים מאוד, בעלי אג'נדות מוצקות. אני שמחה מעט בליבי, כשהוא נתקל בזוג אנשים כאלו במהלך חייו, כל ילד זקוק ליד מכוונת ומוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
YOU ARE READING
בדרך שלה
Randomתהילת עולם שתזכר לעוד שנים קדימה, כסף שנוזל כמו מים, נכסים כמו חול, עסקאות חתומות מעבר לים. אלכוהול, מסיבות, מועדונים ובחורה אחרת לכל לילה הם רק פרומו לחייו של גבריאל מלכה, השם הכי חם בעולם הכדורגל הישראלי. כשהעולם מונח בכף ידך שום דבר לא יכול לעצור...
