בדרך שלה

פרק 34- קטנה שלי

•לא זו לא טעות. אני יודעת שלא הגעתן למטרה, אבל הדבקתן היום יפה את הפער. ו
לא קורה הרבה שיש לי פרקים מוכנים מראש, ואני לא יכולה לשמור את הפרק הזה רק אצלי. הפרק הבא יעלה כשתשלימו בפרק הקודם וגם בפרק הזה את המטרות•

*****
אני וגבריאל מסתכלים אחד על השנייה. מבטו המלא ספק בפוגש במבטי המהוסס, זה עניין של מאיות השנייה. אותם רגעים מהירים וקצרים שאנו מסתכלים זה על זו. שואבים כוחות אחד מהשנייה ללא מילים. נראה שהספק לו התפוגג, ואני קצת פחות מהוססת. עכשיו יותר קל לנו לפנות לילדים.

"ליאו, יולי" גבריאל פונה בקולו החם והעמוק לתאומים. הם יושבים מולנו בשולחן, יולי בוהה באופק וליאו עסוק בערימת הפנקייקים שלו.

"חכה" אני לוחשת לו.
אני מרגישה שאם נקיים את השיחה כשאני וגבריאל מצד אחד של השולחן, ויולי וליאו ממולנו זה רק יתרום לתחושת המחנאות בינינו. מאין ריחוק שאין סיבה שיהיה קיים. הרי, אנחנו בעדם. אנחנו עושים הכל בשבילם, ואנחנו צריכים לתת להם להרגיש את זה. לא רק במילים, אלא גם במעשים. אחד הדברים החשובים שלמדתי מגבריאל שמעשים נשמעים חזק יותר ממילים. צלילים ואותיות אפשר לשכוח, אך המעשים מביאים אחריהם רגשות, ואלו נחרטים בלב. אני קמה ממקומי ועוקפת את השולחן. אני מרימה את ליאו ממקומו, ומושיבה אותו חזרה כך שיישב על ברכיי. אני יודעת שיולי כועסת עליי עכשיו כדי שאקח גם אותה לחיקי, אני מסתפקת בהנחת ידי על ירכה. גבריאל בוחן את פעולותי באדיקות, כאילו עוצר את הנשימה וחושש יחד איתי, אבל למזל של שנינו היא מקבלת את מגעי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומסמנת לו בעיניי שעכשיו, שהכל חם וקרוב יותר, אפשר להמשיך.

"תום ואני רוצים לדבר איתכם על משהו" הוא מושך באפו כשגוון קולו מתכהה מעט. הוא הופך להיות טיפה יותר רציני. ידי חובקת את בטנו של ליאו, שידעה היום יותר מידי ממתקים. "אתם יודעים שתום הגיעה אלינו הביתה כדי לטפל בכם. נכון חיים שלי?" עיניו עוברות בין יולי וליאו במהירות. ליאו מהנהן בנונשלנטיות ויולי נותרת קפואה. "כשתומי הגיעה עוד משהו קרה, ואת זה אני הולך לספר לכם היום" חיוך מתגנב לשפתיי. הוא משתמש בשם החיבה שהצמידו לי התאומים, כשהוא מדבר עליי בפניהם. "יולה את זוכרת שפעם הבאת אלינו הביתה את שני מהכיתה שלך? שהיא הלכה אמרתי לך שאני לא מסכים שהיא תבוא אלינו יותר" הוא מסיים את דבריו במאין קשיחות ואני לא מבינה מה הוא עושה. מה זה קשור עכשיו? אני מנסה לסמן לו במבטיי לדבר לעניין, אך נראה שהוא בשלו. "זוכרת למה?" הוא פונה אליה בכנות, כאילו באמת מחכה לתשובה שלה.

"בגלל שרבנו" היא עונה לו בקול חלוש ולא מתרצה במיוחד. היא כועסת גם עליו, אבל שלא כמו אליי, היא לעולם לא תרשה לעצמה להתעלם מאבא שלה. 

הוא מצקצק בלשונו "לא רבתם חיים שלי. שני לא היתה טובה אלייך. מהרגע שהיא הגיעה היא רק הציקה לך" הוא מגרד בזיפיו וקולו מלא ארס. נראה שהוא לקח את זה קשה. אבל, בשביל מה הוא מזכיר את זה ליולי? במילא הלב שלה כרגע מלא בכאב, הוא רוצה להוסיף לה?