מקווה שהפרק יפצה על האיחור
גבריאל:
"נו, אבא, מתי אמא באה? אני רעב" ליאו שואל אותי בפעם החמישית בדקה האחרונה ונשען מיואש על ידיו. אני מניח על השולחן את צלחת הירקות שחתכתי ומתיישב לידו.
"עוד קצת סבלנות, חבר" אני נושק לשערותיו הרכות. תום יצאה מהבית לפני כמה שעות ועוד לא חזרה. ימי חמישי בדרך כלל הם ימי הלימודים של תום, כשהיא לא בחופשת סמסטר כמו עכשיו. בעקבות כך, היומן שלי חסום לפגישות בימי חמישי, כך שאוכל להיות עם הילדים. חשבתי שיהיה נחמד אם נבלה את הערב ביחד, אבל תום רצתה לצאת להתאוורר ועוד לא חזרה. בארבעת הימים שחלפו מאז שחזרתי מהצפון ומצאתי אותה מעוכה במיטה היא מוזרה. משהו עובר עליה. היא מרוחקת, ואני חושד שהיא מתחמקת ממני בכוונה.
תום שאני מכיר לעולם לא הייתה יוצאת דווקא באחר הצהריים שיכלו להיות משפחתיים.
"טוב, אתם יכולים לאכול, האוכל כבר מתקרר" אני נכנע, מנסה שהייאוש לא ישמע בקולי. אנחנו מחכים לה כבר מעל לחצי שעה, הפיצה שהזמנתי עומדת להפוך לאבן קרה וחסרת טעם עד שהיא תועיל בטובה לחזור הביתה. הילדים מתנפלים על המגש, פורקים את כל האיפוק שביקשתי מהם להביע כל הזמן הזה, לשווא.
"אבא תשמור לאמא, היא אוהבת עם פטריות" יולי מוציאה בידיה השמנוניות משולש ומגישה לי אותו בקפדניות.
"תודה יפה שלי" אני מחייך אליה באהבה. היא כזו רגישה ומתחשבת. היא גדלה לי בין האצבעות ואני מתרפק על כל רגע שהיא עוד קצת ילדה. אני תוחב לפי בחזירות משולש שמנוני ומלא בגבינה. כשאני עצבני אני רעב יותר מתמיד, המשולש נעלם לי מבין האצבעות ואני ממהר לסתום את פי עם עוד אחד. מעדיף להעסיק את גופי בלעיסה ועיכול המזון ולא במחשבות הטורדניות שמנקרות במוחי.
"היי, אמא" ליאו קורא בקול כשאני בכלל לא שם לב שדלת הכניסה נפתחה. הייתי עסוק מידי בהעמסת הפיצה על הקיבה המסכנה שלי. נראה שאני הולך לשלם על זה. תום עומדת בחלל המטבח הפתוח. תיק היד שלה צמוד לחזיה והיא נראית מהוססת, לא נינוחה.
"היי חמודים, בתאבון" היא מלקקת את שפתה ומושכת את חולצתה על גופה. כאילו לא מוצאת מה לעשות עם ידיה.
"חיכינו לך" אני מעז לפנות ישירות אליה לאחר מסכת ההתחמקויות שלה. קולי החד כמו מנקב את בועת האדישות שהיא עוטה עליה כבר מספר ימים ארוכים.
"אני יודעת, אני מצטערת" היא מרכינה את ראשה ואני כמעט שונא את עצמי על הקשיחות שהפגנתי אל נוכח הפגיעות שלה. אסור לי לכעוס עליה, חייב להיות הסבר להתנהגות הזאת שלה.
"בואי, תשבי איתנו, שמרנו לך עם פטריות" יולי קוראת לה, נראה שהיא רגישה מספיק לקרוא את המצב בינינו ומנסה לכסות על זה.
"אני לא רעבה" היא מגמגמת, מקפידה בזהירות טהורה לא לפגוש את מבטי, אני שם לב לזה. "אני קצת עייפה, התעכבתי בסידורים" היא מתקרבת אל השולחן ונושקת לראשה של יולי. "אני עולה לישון" היא נושקת גם לליאו ונעלמת במעלה המדרגות. מותירה אותי ואת הילדים המומים. היא בחיים לא התנהגה ככה. היא אף פעם לא הייתה כל כך מסתורית. תום שלנו לעולם לא תוותר על ארוחה משפחתית. בחורף, כשתפסה אותה השפעת היא התעקשה לשבת איתנו לארוחת שישי, היא אומנם ישבה על הכורסא בסלון כדי לשמור מרחק. אפה היה אדום ופניה חיוורות, היא לא הפסיקה להשתעל ולהאנח מההלימות בראשה, אבל שום דבר לא היה יכול לגרום לה לפספס ארוחת שישי משפחתית.
YOU ARE READING
בדרך שלה
Randomתהילת עולם שתזכר לעוד שנים קדימה, כסף שנוזל כמו מים, נכסים כמו חול, עסקאות חתומות מעבר לים. אלכוהול, מסיבות, מועדונים ובחורה אחרת לכל לילה הם רק פרומו לחייו של גבריאל מלכה, השם הכי חם בעולם הכדורגל הישראלי. כשהעולם מונח בכף ידך שום דבר לא יכול לעצור...
