פרק 42- הפרת חוזה

13.4K 909 899
                                    

החושך ששחיתי בתוכו מתחיל להתבהר, קרני אור חלושות מצליחות להסתנן אל תוך אישוניי. כובד עפעפיי על עיניי העייפות מתחיל להרגיש קל יותר. אני מתעוררת. אני מצליחה להניע קצת את גופי הקפוא. מזיזה את קצות האצבעות שלי בידיים וברגליים. קולות מעומעמים של שמחה נשמעים באוזניי.
איפה אני?
מגע כף יד חמה מלטף את ידי הכבדה בנעימות.

"גבריאל?" אני שואלת בלחש, כאינסטינקט ראשוני.

"תומקה זו אני, אורי" אני מצליחה לפקוח עין אחת ושיערה הזהוב ממלא את עיניי כמו השמש שלא ראיתי כבר שעות ארוכות. היא מחייכת אליי בעיניים דומעות

"אורי?" אני חוזרת אחריה בלחש. הכל מתחיל להסתדר לי אט אט בראש. הצבעים הקודרים של בית החולים בתוספת הריח החזק מספרים לי איפה אני. מזכירים לי הכל.

"כן זו אני, יפה שלי. את אחרי. תומקה, הכל בסדר" היא לא מתאפקת ונושקת ללחיי ארוכות. דמעה חמה שלה נספחת בעור פניי. 

"איפה אבא?" אני ממהרת לשאול. כל פיסות המידע מתחילות להרקם בתוך מוחי. אני יוצאת מההרדמה וחוזרת לעצמי, אט אט. 
אני נזכרת בהכל, אני בניתוח, אבא בניתוח.

"הוא בהתאוששות. אמא איתו" היא מלטפת את מצחי "אמרו שהניתוח עבר בשלום. ידעו טוב יותר אם הכל הצליח רק שהוא יקום" 

"הוא יהיה בסדר" אני לוחשת בקושי. אני מרגישה חולשה שאופפת את גופי ומקשה עליי לדבר.

"בטוח שהוא יהיה" היא מחייכת אליי בחום. ונושקת למצחי. "את עייפה תומקה. תני לעצמך לנוח" 

אני מהנהנת למילותיה המלטפות של בת דודה שלי. האחות שמעולם לא היתה לי. אחרי שוידאתי שהכל בסדר אני מרשה לעצמי לעצום שוב את עיניי ולהכנס לשינה שאני כה זקוקה לה.

בפעם הבאה שעיניי נפקחות, אני מרגישה אחרת. הן נפקחות בלי יותר מידי מאמץ, ואני מרגישה שגופי חוזר לעצמו. אני מוצאת בחדר את אורי ודודה רחל ביחד. יושבות על כיסאות סביב מיטתי. 

"בוקר טוב" אני ממלמלת להן והשתיים קופצות לעברי כאילו היו שני אריות שמצאו טרף ביער.

"הנה היא קמה" דודה רחל צועקת בקול שעלול להעיר את כל המחלקה. 

"עכשיו חזרת אלינו" אורי קוראת בחיוך ונושקת למצחי. 

"איך את מרגישה ילדה של דודה?" דודה רחל קוראת בקולה החם ומלטפת את פניי. 

"אני בסדר. קצת חלשה, אבל אני בסדר" 

"כפרה עלייך תומקה. איך דאגנו לך. את גיבורה שלנו" היא אוחזת בידיי, אורי מאשרת את דברי אימה בהנהון

"איפה אבא?" 

"אבא בסדר, יפה שלי." רחל קוראת בבטחון ואבן יורדת מליבי. הרופאים בדקו והכל בסדר, הוא נח עכשיו בחדר שלו. נכנסה אחות אמרה שתיכף יעבירו אתכם יחד לאותה המחלקה. בינתיים אני ואוריקי עושות כושר, רצות פה במסדרונות" היא מספרת בחיוך וגורמת לי ולאורי לצחוק. כזו דודה רחל, יכולה לגרום לשמחה גם במקומות הכי עצובים. 

בדרך שלהWhere stories live. Discover now