בדרך שלה

פרק 52- הדבר האמיתי

הפרק מוכן ולא יכלתי להתאפק

גבריאל:

"אחחח" אני לוחש לעצמי באנחת עונג ונזרק על המיטה. שריריי המתוחים מתעטפים ביצועיי הרכים, החיבוק שהם נותנים לי עדיפים על כלום. אני מרגיש שהלב שלי מקרין פיזית על כל הוגף שלי. אני תשוש וכואב, שריריי דואבים ואני חסר אנרגיות. הקידוש היה כמו בוסט אנרגיה, הוא היה כל כך חזק שהחזיק לרגע קצר בלבד. הוא היה כל כך טוב עד שהטוב הזה רק הדגיש לי כמה שהרע-רע. כל ההיי ירד במכה אחת, והאנגובר של אחרי קשה במיוחד.
אני מתהפך במיטה ללא הצלחה כדי להשיג את המטרה המיועדת, שינה. רק כשאני ישן אני באמת נח. רק אז מוחי, שבמהלך כל היום טרוד עד בלי די מרשה לעצמו לדומם מנועים. אבל לעזאעזעל גם בחלומות היא באה אליי.
אין לי רגע אחד של מנוחה מוחלטת. של ניתוק מוחלט.
אני יוצא באחת מהשמיכה החמה ויורד למטה, לשתות משהו. גרוני הניחר זקוק לכמה טיפות רטובות שיאפשרו לי להרדם בקלות יותר, אם בכלל אפשר.

אני יורד במדרגות, ושומע רעשים מוזרים. תחילה אני מתעלם, הבית גדול, יש פה מכונות ומכשירים. אולי זה מגיע מהממטרות בגינה או מהמקרר יינות שמחליט להדליק את עצמו ולכבות באופן אוטומטי. מה שמזכיר לי שאני צריך לקנות אחד חדש. אבל לא, רגלי לוקחות אתי למטה, והרעשים מתגברים באוזניי. בומים של ממש. אני מתחיל לדאוג והולך בעקבות הרעש. הצלילים הצורמים מובילים אותי למסדרון בקומה הראשונה. החדר של פאולה נשאר פתוח ריק ושקט. אני מסתכל על החדר של תום שנמצא בקצה המסדרון, דלתה סגורה. רגליי לוקחות אותי לשם במהרה והרעשים מתגברים באוזניי.
בומים, קולות ניתוץ ויללות. פאק.
ראשי כבר מריץ אלפי תרסיטים איומים שגורמים לי להחסיר כמה שנים מחיי. אולי פרצו לנו, אולי מישהו נכנס מהחלון, אולי היא נפלה ומתגלגלת בשברי זכוכוית שותת דם.
הלב שלי דוהר בחזיי עד לרגע שאני פותח את הדלת בבעיטה. המחזה שאני מוצא למולי כואב ומפחיד מכל תסריט שהעלתי במוחי.
החדר שלה נראה בתוהו ובוהו. כאילו עבר פשיטה על ידי גנבים מקצוענים.
כל תכולת הארון מפוזרת על הרצפה. המצעים מבולגנים, המראה מנותצת לרסיסים קטנים, התמונות שהיו תלויות על הקיר זרוקות על הרצפה, חלקן הפוכות. פינת האיפור שלה גם היא מצאה בית חדש על הרצפה, והכיסא הפוך בצידו השני של החדר.
פאק.
אם היא לא היתה עומדת כאן בריאה ושלמה הייתי חושב שבאמת פרצו אלינו הביתה.
בתוך כל ים הבלאגן הזה תום עומדת במרכזו כמו אי. בתוך כל השברים, הזכוכיות, הבדים המקומטים, היא נמצאת שם כמו אי שקט באמצע ים סוער
עד שהגעתי לכאן הלב שלי הלם במהירות, ודאגתי כל כך, אבל עכשיו כשאני רואה אותה לנגד עיניי אני מרגיש ששתי ידיים לוקחות את ליבי וסוחטות אותו בחוזקה. כאילו מישהו נתקע באמצע ספונג'ה והלב שלי היה הסמרטוט היחיד באזור.

"מה קרה לך?" אני שואל בקול רועד כשפניה חשופות ככה הישר למולי. היא נראית שבורה. פניה אדומות ומבריקות מדמעות. היא מסתכלת עליי במבט מעורר רחמים, אני רוצה להוציא את הלב שלה מתוכה וללטף אותו בידיי עד שיירגע. היא נראית אבודה בתוך הכאוס שיצרה לעצמה. היא עצובה, מבולבלת, טרוטה וחסרת אונים כל כך. בחיי לא ראיתי אותה כך.
היא אחוזת הלם, לא בוכה, לא מדברת, לא מנידה עפעף.
"תום" אני מעיר אותה מתוך ההלם שהיא אחוזה בו.