בדרך שלה

פרק 21- רכבת שדים

עברו שבועיים מאז אותו ערב שגבריאל שפך בפניי את הלב שלו. מאז אותו ערב, שהוא סיפר לי על קצה המזלג את סיפור המוות של תמר, שהוא בעצם גם קצת סיפור המוות שלו.
אותו ערב, שישבנו בפשטות, על הספה בסלון, והוא פתח לי צוהר קטן לרכבת השדים שלו. תמיד אהבתי את המתקן הזה, בלונה פארק. אבל, אצל גבריאל, רק התחלתי בנסיעה ואני כבר מרגישה שקשה לי לעמוד בכל השדים שמחכים לי בפנים. יש לו המון שדים מפחידים, מכשפות, וגופות שהוא קובר שם, אני קיבלתי רק הצצה קטנה להכל, ואני לא יכולה לדמיין מה עוד אכיר בהמשך.

למרות האבן שהתיישבה לי על הלב מאז. אבן של רחמים ודאגה לבחור היפה והמסתורי שלי, אבן אחרת ירדה במקומה. התחלתי להבין כל מיני דברים על גבריאל. הסיפור הזה, נתן לי קצה של חוט, הסבר על דברים שהוא עושה. הרגשתי, שגם הוא מצידו, מרגיש הקלה. כאילו שטף את כל הבית איזה משאב רוח סוחף, שניקה את הכל. הכל הפך להיות טבעי ורענן יותר.

השבועיים האלה ברחו לי מבין האצבעות, אלו היו שבועיים אינטנסיביים. ליאו ויולי היו עמוסים לחזרות סוף שנה בכל מבחר החוגים שלהם, וגבריאל היה שקוע בשיא האימונים למשחקי הליגה.
בימים, אני הייתי בהתרוצצויות סביב התאומים, והוא היה עמוק באימונים. בזמן שלו בבית הוא היה תקוע במשרד, מתחזק ביד רמה את כל העסקים שלו מעבר לים. רק לפעמים, בקצה של היום, שהשמיים כבר שחורים להחריד, ואפשר לשמוע יללות תנים מבעד לחלון, היינו מבלים את הזמן שלנו יחד.
היינו נזרקים יחד על הספה בסלון, גבריאל תמיד היה פותח יין בשביל עצמו. אחרי הערב הראשון יחד, הוא הבין שאני לא חובבת גדולה של יינות וכל מה שקשור לתחום. במקום זאת, הוא תמיד היה דואג להביא לי משהו טעים במקום. אני העדפתי את היום בו חזר עם גלידה בקרטון, הישר מהגלידריה האהובה עליי.
אני הייתי פותחת פרק בסברי מרנן, הוא היה לועג על הבחירה שלי, אבל זה לא היה משנה. כל מה שהיינו צריכים זה להיות יחד.
חלק מהפעמים גבריאל היה מתמקם על ירכי ונרדם עוד לפני שהפרק התחיל להצחיק,  וחלק מהפעמים הפרק שימש רק למוזיקת רקע של השיחות שלנו. 
בסוף הלילה, היינו הולכים לישון בנפרד. כל אחד עלה לישון בחדרו שלו. לקחנו הכל לאט, הכל היה לא ברור, מבולבל ומעורפל ושנינו היה הדבר היחיד היציב בשבילנו בתוך כל הכאוס הזה, שנקרא, החיים שלנו. הילדים, הבית, התפקיד שלי כאן וכל שברי העבר לא אפשרו לנו להרפות לגמרי ולתת לזה להיות. לא רצינו להאיץ את זה. לקחנו את הזמן. לפעמים זה היה קשה. שהייתי מתעטפת בזרועותיו של גבריאל, משעינה את ראשי על חזיו הקשוח ומרגישה גל של בטחון, פיללתי במעמקי ליבי להמשיך להיות חבוקה בין זרועותיו כל הלילה. לישון בחיקו, לחלום את החלומות המתוקים שלי אפופה בריחו החזק. לפעמים, כשהיינו עם הילדים וכתפי בטעות הייתה מתחככת בזו שלו, הייתי להוטה להרגיש יותר, להרגיש את כל ידו עליי, אבל היינו צריכים להסתפק בכמעט הזה, שהיה תמיד מלווה במבט נזקק ומתוסכל.