בדרך שלה

פרק 37- הגשר

רמת התאמה: גבוהה

אני יושבת מול הדף הלבן. האותיות מתנוססות לפני שחור על גבי לבן. מודפסות בבירור על גבי פיסת הנייר. ריח הדיו עוד טרי על הטופס.

שאגת אושר נפלטת מפי, מרעידה את כל הרחוב שסביבי.
את בדיקות ההתאמה רצתי לבצע יום לאחר הביקור אצל דוקטור רוזלס. ידעתי שאין סיבה לחכות. המבערים שבי התניעו אותי לפעול בלי לראות בעיניים. בלי לראות את הקשיים, הפחדים וגם את אבא שלי וגבריאל. עשיתי את הבדיקה למרות הכל. היום, אחרי שבוע של ציפייה מורטת עצבים, אני שוב כאן, בבית החולים עם התוצאות. התוצאות החיוביות. עם הטופס שגורם ללב שלי לקפוץ מאושר. שגורם לכל גופי הדרוך לרפות בשלווה. הטופס שנותן לי כל כך הרבה תקווה. התוצאות שאומרות לי שהכל יהיה בסדר. אני מחבקת את הדף אליי, מרימה אותו גבוהה וצוחקת בשמחה. לעולם לא דמיינתי שחתיכת נייר יכולה להסב לי כל כך הרבה אושר.

אני נוסעת הביתה עם שמחה בלב, הרדיו באוטו של גבריאל, שכבר נהפך להיות שלי מנגן בקולי קולות. אני פותחת את הגג ושרה יחד עם השיר שמתנגן. הרוח מעיפה את שיערי ותחושת האושר מציפה אותי. אני יודעת שאני רק בתחילת הדרך, שיש עוד תהליך ארוך שעליי לעבור עד שאבא יבריא לגמרי, אבל לפחות עכשיו אני יודעת שאפשר להתחיל אותו. ההמתנה ברשימה הארורה פתאום נשמעת כמו בדיחה, לא נצטרך לשבת ולחכות שהגורל יעשו עמנו חסד. אני, כאן, יכולה לפעול בעצמי. לקחת את העתיד בידיים שלי. אני מתקשרת למזכירה של דוקטור רוזלס מהדיבורית ברכב והיא מבטיחה שהדוקטור יתקשר בהפסקה הראשונה שלו, ויסביר לי טלפונית מה עליי לעשות כדי להמשיך בהליך. היא שמחה איתי על התוצאות החיוביות, ובתור אחת עם ניסיון היא מספרת לי שאלו בהחלט חדשות אופטימיות, עלינו על דרך המלך.

אני חוזרת הביתה, להרצליה, ורואה שהריינג' רובר של גבריאל לא בחנייה. הוא קנה אותה לעצמו אחרי שהבין שקשה לי לשחרר את המרצדס האדומה והמטריפה שלו. הוא סידר את הפח הקדמי שלה ומסר לי את המפתחות שלה, ומאז אנחנו בלתי נפרדות. אני מחנה אותה ליד החניה היתומה של גבריאל ותחושת הקלה שוטפת אותי. אני שמחה שהוא לא בבית עכשיו. למרות כל השמחה החזקה שאני מוצפת בה, הקול הקטן שלו שיושב לי בראש ולא מרפה, מונע ממני לשמוח עד הסוף. אמנם, אחרי הריב שלנו באותו לילה טעון רגשות השלמנו. גבריאל הגיע באישון הלילה לחדר שלי, מצא אותי מחובקת עם ליאו ויולי והצטרף גם. ישנו ארבעתנו כל הלילה סבוכים זה בזה. כאילו כל אחד נותן לשני את הכוחות שהוא צריך. מעגל בלתי נגמר של כוח שהענקנו אחד לשני. בבוקר, כשאכלנו ארוחת בוקר, סיכמנו בינינו שלא מדברים על זה יותר. 'כשנגיע לגשר נחצה אותו.' כמו שתיאר את זה גבריאל. כל עוד אני לא מתאימה לניתוח באופן ודאי אין סיבה שנריב על משהו תאורטי. ככה סיכמנו. יכול להיות שהדחקנו, שזה לא במאת סיכום אלא דחיית הקץ. אבל, זה הסב לנו שבועיים של שקט, שקט תעשייתי לפחות.