אחרי שחזרנו מהשמורה, היה כבר סביבות ערב- נכנסתי עם מון לקפיטריה וביקשתי שישב בזמן שאני מביא לו אוכל.
הוא הקשיב לי ומצא את טומי, מתיישב לידו.
האמת היא, שהרגשתי מוזר לראות אותם ביחד, כי בזמן שמון לא היה פה, באחת השיחות שלנו הוא הזכיר את הנשף ההוא שהיה לנו, בו הבנתי מה הרגשות שלי כלפי מון.
הוא אמר שהוא ביקש באותו ערב ממון לנשק אותו אבל מון הזדעזע וטומי החליט לוותר כי היה מובך מידי.
הוא עשה את זה כי היה לו קראש על מון. מון הוא זה שעמד מולנו כדי להגן עליו... אני יכול להבין למה הוא נמשך אליו.
מון הוא גם בחור מאוד מושך באופן כללי.
אבל, עכשיו, למרות שלטומי התחילו להיות עיניים כלפי רון, אני עדין מרגיש פחד קטן מזדחל כשהם ביחד, למרות שטומי נהפך לחבר טוב . אני מרגיש כאילו מון במצב שבו הוא יתרכך למי שיהיה שם לצידו יותר, אני מרגיש שהוא ירגיש בנוח עם מי שיראה אותו.
בגלל זה אני כל כך משתדל להבין ולעטוף אותו.
אני מפחד שהוא יעזוב אותי.
אני מפחד שהוא יבחר במשהו אחר.
אני מפחד שהוא גם יעשה לעצמו משהו.
הדבר היחיד שיש לי כרגע, זה קרבה אליו פיזית- אין שום דבר שמושך אותו אליי וזה מפחיד אותי. זה לא כמו אצל זאבים, שיש קליק עם במיועד ברגע שהם מבינים מה הם מרגישים.
אצלנו זה רדיפה ושימור עד שאנחנו מצליחים להתאהב אחד בשני.
כמעט כמו בני אדם, אבל יותר אנטנסיבי ברגע שמתפתחת אהבה.
ואני יודע את זה כי אני מרגיש את זה. החבר שהיה לי שנה לפני שמון הגיע, לא הרגיש אותו הדבר כמוהו.
מון הוא...מון הוא יהלום.
אי אפשר להסביר.. הוא קשה, אבל כשהוא מנצנץ, זה אמיתי, יפה ויקר.
מון הוא בחור שקשה לא להתאהב בו... וכשהוא היה פחות מדוכדך, אהבתי את הרדיפה אחריו- הוא היה כיפי, מאתגר, מצחיק..
עכשיו, אני פשוט מרגיש אשם. אני רואה אותו ורוצה לתת לו את העולם, אני לא נהנה לרדוף אחריו ושוקל להתרחק כדי לתת למון לחיות את החיים שלו איך שירצה.
אני לא רוצה שיבחר להיות איתי מתוך ברירת מחדל או כי הוא מרגיש שאין לו ברירה אחרת.
"קח" אני מניח למון מגש עם מרק אטריות,דג ואורז חריף ושתיה.
הוא אומר לי תודה בחצי חיוך שגורם לי להתרגש קצת, מביט בו בוהה באוכל ומשחק איתו..
האמת היא, שהוא נראה קצת יותר טוב.
הוא דיבר היום יותר משחשבתי.. נראה שהוא נפתח קצת ואולי המאמצים שלי עזרו..
אבל פחדתי שהוא לא מרגיש את הכנות שלי, פחדתי שהוא לא יאהב אותי לא משנה מה.
מון ידע להיות סגור וקשה כשרצה. לפעמים הוא יכל להתנהג כמו הר שאי אפשר להזיז.
זה גרם לי להרגיש חרד. רציתי שהוא יחזיר לי רגשות, רציתי שירגיש איתי בטוח.. רציתי לשתף אותו באיך שאני מרגיש..
אבל ידעתי שהוא עובר הרבה וצריך להתאקלם למקום שלא רצה להיות בו בפעם השנייה,
אז פשוט סיכמתי עם עצמי לתת לימים לעבור ולראות מה יקרה...
יכלתי לשלוט בבית הספר הזה כמו שחמט- כולם היו חיילים שמסודרים במקומות שלהם בשבילי ומחכים שאני אזיז אותם לפי הבקשה- אבל הדבר היחיד שלא יכלתי להזיז או לשנות זה את הלב של מון.
אני אצטרך לעבוד קשה יותר בשביל זה..
------------------------
העלתי לדף העכונים שלי פה בוואטפד טיזר שני לספר הבא שיצא בעתיד הקרוב!
אתן באות? (מוסיפה את הדף המדובר)
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
