"מה קורה?" ראיון הגיע לפני למקום באופן מפתיע, נראה מודאג.
"יש איזה סוד שאני צריך לדעת עליו?מה שהוא לגביך שאני צריך להבין?" אני ישיר וכנה, לא רוצה להסתובב סחור וסחור..
אני רק רוצה שמי שהוא יהיה איתי אמיתי.
יש שקט לכמה רגעים ארוכים..וראיון מביט לצדדים בהיסוס לפני שהוא מחליט לפגוש במבט שלי.
"כן, יש" ראיון עונה באנחה, מכחכך בגרונו ומביט בי בחוסר ודאות.
"תגיד לי.." אני מבקש, רוצה לסיים עם זה.
"אני לא רוצה שתפחד ממני או תשנא אותי.." הוא נראה עצוב ואני מהסס בעצמי, לא בטוח.
"תנסה אותי.." אני לוחש בשקט, עדין מהוסס ולא בטוח, מפחד ממה שיבוא.
"אתה יודע שיש לי ולשני החברים הכי טובים שלי מין חישוק מוזהב בעיניים?" ראיון נאנח ומתיישב על הספסך מאחורי, אני מסתובב בהתאם אליו, מביט בו שבאלה.
"אולי כדאי שתישב" הוא מציע ואני מניד ראש.
"אני מעדיף לעמוד"אני עונה בשקט,מחבק את עצמי מחוסר הודאות.
"אני והם.. אנחנו לא בני אנוש רגילים..
אני, רון... כל השאר בבית הספר, חוץ ממך ומטומי כולם.. יצורים על טבעיים.." ראיון מביט בי ברצינות ואני מביט בו בבלבול.
"אתה רציני איתי?" אני לרגע חושב שזה מתיחה ונרגע- אבל ראיון נראה לא בנוח.. ואני נעשה לא בנוח בעצמי.
אני מגחך.
"מה זאת אומרת על טבעי? מה אתה? מה אתם? מה הקשר אלי?" אני לוקח צעד אחורה ומביט בראיון בבלבול כאותי וכעס.
"אני.. אני ליונל.. ליונל הוא משנה צורה של אריה.. רון הוא זאב"ראיון מדבר ברצינות, אבל אני מתקשה לקחת את זה ברצינות.
"המתיחה הזאת שלכם די מאכזבת" אני לא מאמין, מגלגל עיניים וחושב על ללכת.
"אני יכול להוכיח לך..אם..אם לא תברח ותתן לי להסביר.."ראיון מביט בי בזהירות ואני לוקח עוד צעד אחורה ממנו, מהסס, לא מאמין.
"אז תוכיח" אני אומר במעט האומץ שנשאר בי-
לא מצפה לאריה גדול להופיע מולי אחרי כמה רגעים.
אני קופא, מביט בעיניים המוכרות שעכשיו שייכות לטורף שיושב מולי ומביט בי בעיניים מודאגות.
אני לא מצליח לצאת לעשות כלום, נתקע בעמידה ובוהה ברצפה בזמן שהוא חוזר לצורה האנושית שלו .
ראיון נשאר שקט.. אולי מצפה ממני להגיד מה שהוא.. אבל אני כל כך מבולבל ומבועת שאני נטוע במקום.
"אתה ואני.. קשורים בגורל.. יש לנו כיצורים על טבעיים מיועדים שנבחרים בשבילנו כדי להשלים אותנו..
אתה החצי השני שלי.. טומי הוא החצי השני של רון..
ואתם אמורים לעשות אותנו יותר טובים.. כלומר.. עשיתם אותנו יותר טובים לא ספק.." ראיון מדבר אחרי זמן מה- מסביר, עיניו בוחנות אותי ועיניי בוהות בנעלי.
"החצי השני.." הקול שלי רועד ואני על סף בכי- אני מבוהל, מבולבל וממש רציתי שזאת תהיה בדיחה.
"בגלל זה רון אמר שאני ואתה כתובים בגורל לנצח ביחד?" אני מנסה לא לבכות, מדבר בקול שאפשר לשמוע שהוא רועד ומלא באימה.
"כן.. אנחנו מיועדים זה לזה על ידי גורל, על ידי ישויות גדולות יותר מאיתנו שיצרו אותנו אחד בשביל השני..." ראיון מדבר ברכות, אבל זה לא מרכך שום דבר בשבילי..
אם לא הספיק לי הזמן הקשוח בחוץ, היום שבו תפסו אותי והרגשתי כמו אסיר או חיה, החזרה לפה וכל מה שנלווה עם הכול..
עכשיו גם זה נערם ואני מרגיש שאני לא אצליח לנשום בקרוב.
"אנחנו חייבים לסיים יחד?" אני ממלמל, עדין מבולבל.
"אני לא אכפה עליך שום דבר.. אבל מבחינת הגורל, אתה תמיד תחזור אלי איך שהוא.. כי נועדנו זה לזה.." ראיון מנסה לרכך וליפה.. אבל אני רואה את המשמעות האמיתית של הכול מרגיש מאוכזב יותר מהכול..
חשבתי שתהיה לי בחירה לפחות בקשר למי לאהוב ולמי להשאיר רוב ורחוק ממני.. והמערכת יחסים שלנו עד לפני שעזבתי הייתה רעילה ולא יציבה.. אפילו לא חברות.. בטח שלא קשר רומנטי.
איתו? איתו אני צריך להישאר?
"אוקיי" אני לוחש, מסתובב ונכנס חזרה לבניין, מוותר על לאכול וחוזר לחדר שלי, מחפש איפה לשים את הראש..
מאיפה אני מתחיל בכלל לסדר את כל זה?
ВЫ ЧИТАЕТЕ
The Lion's Den ( Hebrew )
Любовные романыראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
