״ תראו מי פה!״ ראיון בירך אותי,
קם ומחבק אותי בכניסה לחדר האוכל שלהם בחיוך.
חיבקתי אותו חזרה בחיוך קטן, אומר שלום בשקט,
מיד לאחר מכן עובר לחיבוק של רון בלי לשים לב.
״הייי לך״ הוא אומר בטון רגוע וחמים, מחבק אותי בעדינות אליו ומניח נשיקה על ראשי.
אני מחזיר חיבוק חלוש ונותן חיוך רפה,
מבולבל, לא יודע איך אני מרגיש לגבי זה.
״מה היה השיעור שלך?״ ראיון שואל ואני מרים אליו מבט.
״אה..״ אני מכחכך בגרוני, מרגיש קצת לא בנוח תחת המבט של רון.
״אמנות״ אני ממלמל.
״איך היה לך?״ רון שואל ברוגע, מניח צלחת אורז וחזה עוף מולי.
״בסדר״ אני מושך בכתפיי ומשחק באוכל.
״כדאי לך לאכול, זה אחד הדברים הכי טעימים פה, עשו את החזה על עם יין אדום״ ראיון אומר ואני מביט עליו בהתרשמות, לוקח את הסכו״ם בהיסוס ואוכל.
אני רון וראיון מנהלים שיחה די נחמדה.
אני לא מרגיש מאוים או לא בנוח ורון בסך הכל הראה כמו אדם שכיף לשוחח איתו.
זה מפתיע.
חשבתי שהוא חמום מח אבל מסתבר שהוא די נחמד ומעניין.
אבל ברור שאני לא אגיד את זה בקול.
איו. לא.
אנחנו כמעט מסיימים לאכול כשנכנס תלמיד ולוחש מה שהוא לראיון.
ראיון קופא, מביט בי בפרצו חיוור ואני קם ומניח יד על גבו.
״הכל בסדר?״ אני נלחץ והוא נראה מפוזר פתאום, מרים אליי מבט מבוהל.
״מון, מצאו את מון והחזירו אותו לפה.
הוא עם אבא שלו בחדר״ ראיון נראה מבוהל, אבל אני יותר.
אני זוכר מה הוא אמר לי לגביו- ושום דבר טוב לא יצא מזה.
״אנחנו חייבים לזוז״ אני אומר לו והוא מסתכל עליי בשאלה.
״עכשיו, חייבים לזוז עכשיו״ אני כמעט צועק, רץ החוצה מחדר האוכל וישירות למסדרונות.
זה לא טוב.
לא טוב לא טוב לא טוב.
זה הולך להיות אסון!
ואני לא טועה, כשאני מגיע, אבא שלו מחזיק אותו מהצווארון ומשליך אותו על הרצפה.
אני רואה שיש בינהים חילופי מילים.
הגבה של מון נפוחה והוא נראה רע.
ואבא שלו כמעט מחטיף לו כשאני מחליט לט לחשוב ונכנס ביניהם.
״חתיכת מפלצת, שלא תעיז להרים יד על הבן שלך״ אני צועק, גורם לגבר שגדול ממנו בלפחות 25 שנים לקפוא.
״תראה איך הוא נראה, תסתכל באיזה מצב הוא!
למה זה נראה לך רעיון טוב לצעוק עליו עכשיו? במקום לשאול אותו למה הוא עושה את זה ולמה הוא מרגיש כאילו הוא חייב לברוח ולהתחבא, אתה נותן לו מכות? אתה צועק עליו? איך אתה רוצה שהוא יקשיב לך כשאתה בעצמך מקשיב רק לקול של עצמך?״ אני צורח בשלב הזה.
המראה של מון מעציב אותי, והמראה של אבא שלו מרתיח אותי.
ראיון ורון עומדים בכניסה המומים ואני מתנשף בכעס.
״צא מפה! תרוץ עלוב להורה שכמוך! תעוף מפה!״ אני צורח, עומד לשלוח ידיים כשמון מושך אןתי אליו מחבק אותי.
אני פורץ בבכי.
גם לי יש הורים לא פשוטים, אני מכיר את ההרגשה הזאת.. את חוסר האונים..
זה כנראה מה שגרם לי לרתוח.
אבא של מון בהלם מהצד השני, מסתובב והולך בפרצוף חיוור ומשאיר אותנו בחדר.
אני מסתובב למון ומחבק אותו, הלב שלי כואב לראות אותו ככה.
והוא כנראה מופתע, כי לכמה רגעים הוא עומד דומם לפני שהוא מחזיר לי חיבוק.
אני מתייפח על הכתף שלו, המום.
הלב שלי כואב בשבילו.
״תרגע, תינוק, הכול בסדר״ הוא אומר בטון רגוע.
אפילו עכשיו הוא כל כך מגניב ורגוע, לא נותן לקול שלו להיסדק או להישבר.
--------------
טוב נו,
אתן עוד פרק מתנה על 35 הצבעות ו20 תגובות...דיל?
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
