18

3.1K 285 16
                                    

והינה גם בבוקר הבא, עמדתי מולו כבר עשר דקות והוא פשוט החזיק את ראשי בין ידיו.

חיכיתי למשיכה או לנפילה, אבל שום דבר לא הגיע.

במקום זה, הוא המשיך להחזיק את הראש שלי והביט בפנים שלי.

הייתי מבולבל במיוחד כשהוא הוריד את ידיו ממני והתרחק
״לך״ הוא משחרר אותי בטון מובס, נמוך, ואני מיהרתי להיעלם בלי לשאול שאלות.

זה היה נחמד להרגיש כמו חתיכה אחת על הבוקר.

באופן מוזר, גם התלמידים כנראה התייעפו מההצקות היום יומיות ואני הודתי להם בלב על כך.

היום הזה היה די טוב, השיעורים היו משעממים אבל עברו, ושמחתי שהם שקטים ונוחים כל כך.
לא זרקו עליי אפילו נייר אחד, לא פנו אליי אפילו.
ואני הרגשתי חסר דאגות-
ידעתי שזה כנראה זמני,
אבל הרשתי לעצמי.

————————

״אתה חייב ללכת? אין אפילו סיכוי קטן שתישאר?״ טומי מסתכל עלי בחיוך עצוב.

אני מניד ראש.

״אל תהיה עצוב כשזה עדין לא הזמן, זה עוד רחוק בכמה חודשים-
עד שאני אעלם, אתה לא תזכור אותי״ אני מחייך אליי ברכות, מרגיש קצת עצבות בליבי בעצמי.

גם אני נקשרתי לילד הזה, עם אופי התינוק שאני צריך לעשות לו תמיד בייביסיטר.

אבל הוא באמת היה חבר טוב, והלוואי שיכולתי לקחת אותו איתי, כדי שלא אהיה לבד.

הוא היה אדם נוח ועשה כל מה שאני מבקש מימנו.

חשבתי שזה בטח יהיה קל לסחוב אותו איתי.

אבל כמובן שידעתי שזה רחוק מהמציאות, לא באמת תכננתי להישאר או לקחת אותו איתי.

וידעתי עוד מההתחלה שלא משנה כמה אני אקשר למי שהוא בתוך הטימטום הזה, אני עדין אפריד את הרגשות שלי ממה שאני חייב לעשות ברגע האמת.

״אוף״ הוא נאנח.

״אל תהיה כזה״ אני טופח על כתפו ומוציא את הפלאפון.

ובמצמוץ עיניים, הפלאפון נחטף מידי ,
ראיון עומד מאחורי,מצל עליי, ונראה שהוא מחייג..

הוא חייג לעצמו.

״מה אתה עושה?״ אני מנסה לחטוף את הפלאפון שלי חזרה, אבל הוא חוסם אותי בזרועו הגדולה, מסתכל עליי במבט רציני לפני שהוא חוזר להבין באייפון שלו ושומר את המספר שלי.

אני מתעצבן, חוטף את הנייד שלי ממנו ומביט בו בכעס.

״למה ?״ אני כמעט צועק עליו מרוב תסכול.

אבל הוא פשוט נותן לי חצי חיוך מתגרה ומעצבן ואז דוחף אותי חזרה להתיישב והולך.

זה הורס לי את המצב רוח לגמרי.

The Lion's Den ( Hebrew )Where stories live. Discover now