עם הזמן, טומי התחיל להכיר את הלהקה של רון ואני התחלתי להתאקלם למשפחה של ראיון.
טומי ואני היינו מבקרים זה את זה אחרי הלימודים ומדברים על חוויות ובסופי שבוע היינו הולכים ללהקות העתידיות שלנו, שבעצם יוצרות להקה אחת גדולה.
נראה שטומי הפשיר לגמרי אל רון, והם היו זוג יונים אמיתי. הם היו צוחקים ומציקים זה לזה בלי הרף, רבים ואז משלימים, כועסים ואז מחבקים.
רון הלך כמו עיוור אחרי טומי לכל מקום ונראה שהוא רגוע רק לידו.
זה היה מאוד משעשע לראות את רון בוהה בטומי כל הזמן.
הוא היה אמור להיות המאצ'ו הזה שמגן על החבר הקטן והג'ינג'י שלו אבל טומי היה זה שאמר לו מה לעשות רוב הזמן ותמיד דרש ממנו להרגע ולהתמתן.
אני וראיון היינו די ההפך, היינו יותר.. רגועים?
לי עדיין יש בעיה עם מגע באופן פתוח ואני לא מרגיש בנוח עם להראות חיבה באופן גלוי.
אפילו כשאנחנו לבד קצת קשה לי..
אבל ראיון מתוק. הוא עוזר לי המון. הוא יושב איתי ללמוד ולהשלים חומר שפספסתי ומאוד משתדל להיות מבין. לפעמים אני מרגיש כמו מעמסה, אבל אז הוא מזכיר לי שאנחנו קשורים ביחד במשהו שהוא מעל שנינו, ואני נשאר ללא מילים.
אני מתחיל ללמוד להכיל אותו ולאהוב אותו, אבל אני לא אדם שמראה את הרגשות שלי ככה.
זה קשה מאוד. ראיון טומי ורון מאוד.. מביעים את הרגשות שלהם.. ולי לוקח יותר זמן..
התחממתי לרעיון של להחזיק ידיים מתחת לשולחן בכיתה עם ראיון, אבל להרבה דברים אחרים אני עושה לו חיים קצת קשים.
"אתה יודע איזה יום היום?" ראיון מבהיל אותי מאחור ואני קופץ, מביט בו בהפתעה.
"מ..מה?" אני מבולבל, פותח את הלוקר שלי ומביט בתמונות שלנו יחד ומנסה לחשוב.
"מה התאריך היום?" אני שואל את ראיון שמרים אליי גבה.
"שבע עשרה לאפריל" הוא מחייך במבט בוחן.
זה לא היום בו התחלנו לצאת, זה קרה לא מזמן..
זה לא יום ההולדת שלו, אני בטוח..
זה גם לא שלי..
מה לעזאזל?
"היום לפני שנה הגעת לפנימייה" ראיון מסביר לאור פרצופי המבולבל ואני מחמיץ פנים, מושך את הספרים שאני צריך מהלוקר ואז סוגר אותו ומסתובב ללכת.
"אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו?" ראיון מגחך ואני מרים אליו מבט קצת סקפטי.
"ממש זיכרון מדהים" אני אומר בציניות והוא מגחך, שם יד על כתפי.
"תמיד אהבתי את הציניות שלך.. לעזאזל זה אחד הדברים הכי מושכים בך.." ראיון אומר בטון משועשע ואני שולח לו חיוך.
"אתה מאוד חנפן" אני אומר בעיניים שובבות והוא מחייך אליי.
"אתה ממש חמוד.. נראה לי ששנינו לא יכולים להתלונן" ראיון מגניב נשיקה ללחיי ואני מכה אותו בבטנו במבוכה.
"אתה מחפש לריב איתי?" אני מרים את קולי והוא פותח בצחוק מתגלגל ומושך אותי לחיבוק כשהוא יודע שאני לא אוהב את זה.
"אתה יכול להתווכח ולאיים כמה שתרצה, מון היפה שלי.. אבל אני יודע שעמוק עמוק עמוק בלב שלך אתה אוהב שאני מראה לך חיבה" ראיון לוחץ את אצבעו לכיוון ליבי בחיוך שנראה מאוהב ואני נושף, מביט שניה לתקרה ולא מצליח להסתיר את החיוך הקטן שמתגנב לשפתי.
"אתה יודע איך לשחק לי ברגשות" אני מניד ראש והוא מרים את ידו לראשי, מלטף אותי עד לעורפי.
"ואתה יודע לשלוט לי ברגשות, אין לך על מה להתלונן, בייבי" ראיון עדיין מדבר אליי בעיניי רכות שגורמות לי להרגיש שוב את הגלים האלה שהביטחון והתחושה המספקת הזאת שממלאת את הלב.
יש משהו כל כך מנחם ומוכר בחיוך שלו שגורם לי להרגיש בבית.
לעזאזל כמה שקל לו לרכך אותי.
"אני אוהב אותך" הוא מנשק את לחיי, מדבר בלחש.
אני מחייך, חושף בפניו את גומותיי בהנדת ראש.
"גם אני אותך, שטן קטן" אני לוחש בחזרה, דוחף אותו לכיתה ולא נותן לו זמן להגיב לפעם הראשונה שאני מחזיר לו ככה באופן גלוי.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
