The Lion's Den ( Hebrew )

2

להיכנס למקום הזה היה פאקינג גיהנום בשבילי,
ידעתי שאני לא הולך להישאר במקום הזה עוד הרבה.
ידעתי שאני צריך כבר מעכשיו לתכנן את הבריחה שלי..

ברגע שעברתי את הדלת הראשית, המזכירות היתה ממולי, פתוחה, שקטה ופלצנית.
הכול היה נראה כמו טירה עם פרחים יקרים מסביב,מסגרות זהב של מנהלי בית הספר השונים..
אוי,

זה נראה כל כך פלצני.

נעשתי חולה רק מלראות את זה.
״מון?״ המזכירה המבוגרת בינהן- נראת בשנות ה40 לחיה, זיהתה אותי איך שהוא.
מוזר.

הבטתי בה בשאלה.

״בדיוק סידרתי את התיקייה שלך וראיתי אותך בפספורט״ היא מסבירה בחיוך, קוראת נכון את הבעתי המבולבלת.

״אני גרצ׳ן, אני אלווה אותך במהלך היום- אראה לך את החדר שלך במגורים, את הכיתה שלך..
נעבור בזריזות על המקום.
יש לך יומיים להתמקם, מותר לך להחסיר ביומיים האלה אבל לאחר מכן תדאג להגיע לשיעורים״ היא מדברת תוך כדי שהיא יוצאת ממאחורי שולחן עמדת העץ היורקתית שמפרידה ביני לבינה.
״בוא אחרי״ היא מבקשת.

ואנחנו פשוט הולכים -
אני שותק ולא בדיוק מתעניין, והיא מברברת על החדר, על הלוקר שלי, על הכיתה, על חיסורים..

״ יש לכם שבועיים חופש בבית בתחילת מרץ ובסוף אוגוסט״ היא אומרת ואני מתעצבן.
אנחנו בספטמבר.
אני לא קרוב לאף אחד מהחופשים האלה.

היא ממשיכה להראות לי את מגרשי הספורט, אולם קולנוע, אודיטוריום, ספרייה ענקית של שתי קומות,הקפטריה הענקית והעצומה,אולם הנשפים שלהם..

זה רק ממשיך וממשיך ואני חושב שאני הולך להירדם בעמידה.

אבל היא בדיוק מסיימת, מובילה אותי בהליכה של רבע שעה מאולם הנשפים לחדר שלי.

״תרגיש בנוח, תנוח, אני בטוחה שתאהב להיות פה״ היא מסיימת בחיוך.
אני מודה לה וצופה בה יוצאת מהחדר כשהיא סוגרת את הדלת אחריה.

ואז אני מתיישב על המיטה בחדר המבודד ונאנח, מוריד את הנעליים והגרביים שלי, נועל את דלת החדר מבפנים ואז חוזר למיטה ונשכב על המיטה על גבי.

הסיבה היחידה שנכנסתי למקום הזה היא בגלל האיזכור של אמא שלי.

אבל אני יודע כבר שאני לא שייך למקום הזה וכנראה אברח מאוד מהר.

אני אהיה שקט ולא אמשוך תשומת לב ואעבור את הזמן שנשאר לפני שאעוף.