זאת הפעם הראשונה שנכנסתי לחדר האוכל,
התיישבתי עם טומי בפינה שקטה והנחתי שלא ישימו לב שאנחנו קיימים.
זה עבד די טוב עד עכשיו,
אני וטומי היינו באמצע שיחה קלילה והתחלתי להרגיש די בנוח..
״ כשהייתי קטן הייתי משחק הרבה היילו במחשב, אבל הייתי די גרוע בזה..
אני אוהב משחקי מחשב אבל אני מחורבן בהם״ אני אומר לטומי במשיכת כתפיים, משחק באוכל שלי.
טומי צוחק.
״ אני יכול ללמד אותך.
בתמורה תעזור לי בפיזיקה״ הוא מבקש, יוצר עסקה.
״ בטח״ אני מהנהן מיד,
ברור שאעזור לחבר.. הוא רק היה צריך לבקש.
״וואו,
אז אתה חכם גם בלימודים, לא רק בלתת לי קאמבקים״ ראיון ושני החברים שלו עומדים מולנו בחצי חיוכים מעצבנים, נינוחים, יודעים שהעולם שלהם כנראה..
אני מגלגל עיניים,
״אם אתה לא בא לפה לסיבוב שני של מכות אל תטרח לדבר אליי״ אני אומר בעצבים, המצב רוח שלי יורד בשניה.
״אתה אוהב לקבל ממני מכות עד כדי כך?״ הוא מגחך, מתיישב לידי.
אני כמעט נחנק,
בדיחה טובה, ממזר.
״ הלוואי, אני פשוט רוצה לראות את הפרצוף שלך כמה שפחות״ אני אומר בחוצפה.
הוא מסנן גיחוך, וכשהמבטים שלנו נפגשים הוא נראה קצת כועס.
יותר מזה,
העיניים שלו נראות אדומות כמעט, ובמבטים גנובים אני שם לב שלחברים שלו יש גם עיניים חומות- אולי קצת יותר כהות..
אבל יש להם את העיגול הזהוב הזה סביב האישונים בדיוק כמו ראיון-
זה מוזר.
״ מה? אתה לא אוהב את הבדיחות שלי?״ אני חושב שראיון מנסה להישמע קליל כמו תמיד,
אבל יש מה שהוא כבד וקודר באוירה עכשיו, והוא לא נראה מרוצה משום מה.
״מה.. נפגעת?
בגלל זה אתה צריך הסברים?״ אני מרים אליו גבות בעצבים, לא מבין למה הוא ממשיך להגיד דברים כאלה..
חשבתי שהתחלה שהוא צוחק, אבל טומי אמר לי שהוא לא מדבר עם אף אחד חוץ מהחברים שלו.
טומי אמר שהוא לא מתבדח אף פעם ותמיד רציני ומאיים.
זה הדליק לי נורה אדומה.
אני מבטיח לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני עונה לו.
אני כל כך שקוע במחשבות שאני לא שם לב למבט שראיון נותן לי.
לוקח לי זמן להבין שהוא עדין ישוב לידי וכשאני פוגש במבטו לרגע, אני מסיט את מבטי כמעט ומיד, משפיל את עיניי בנסיון ליצור כמה שפחות קשר איתו.
הוא מגחך,
כנראה השלים עם העובדה שוורבאלית אני תמיד אנצח-
קם והולך עם שני החברים שלו, שמביטים אחורה אליי במבטים מוזרים.
״רואה? הוא תמיד מדבר כ..״ אני מביט אל טומי,
מפסיק לדבר כשאני רואה כמה לבן הפרצוף שלו..
אני נבהל.
״טומי?״ אני מחליק לשבת לידו, מנער אותו קצת,
״טומי תנשום, בבקשה, אל תבהיל אותי״ אני מבקש בנואשות, לא מבין למה הוא נראה ככה.
״טומי?״ אני שואל בהקלה כשהצבע חוזר לו לאט לפרצוף.
״תנשום, תנקה רגע את הראש ותנשום״ אני מבקש והוא מנסה לעשות מה שאני אומר, נרגע כשהוא מתמקד בקול שלי ולבסוף משתעל, נרפה.
״מה שהוא לא בסדר״ הוא ממלמל ברגע שהקול שלו מתאושש.
״הוא לא מסתכל עליך כמו שהוא מסתכל עליי ועל השאר״ טומי אומר ברצינות, הפעם, הוא לא נראה לחוץ, אלה שקוע במחשבה.
״אולי הוא אוהב את הבדיחות שלי״ אני אומר בציניות, מריר,
אין לי כוח שוב לניתוח המעמיק של טומי.
״ואולי זה לא הדבר היחיד שהוא אוהב בך״ טומי מביט בי ואני קופא,
לרגע מנסה להבין אם הוא רציני.
וכשאני מבין שהוא רציני אני פורץ בצחוק.
״אתה חייב להפסיק לקרוא את הספרים האלה שלך, הם מכניסים אותך להזיות״
ולמרות שאני נשמע כאילו אני בטוח במילים שלי וחסר דאגות,
אני גם מתחיל לפתח חששות ושאלות, מקווה שאין לבריון רגשות עמוקים כלפיי.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
