אחרי שמון נרגע, החלטתי לנסות לשכנע אותו לצאת איתי בכל זאת, רציתי שלפחות זה ייתן לו תקווה.
ובסוף יצאנו.
בזמן הנסיעה הבטתי בו מידי פעם ונראה שהמבט שלו קצת פחות עמום, אז קיוויתי שאצליח לשפר את זה עוד קצת.
לקחתי אותו לשמורת טבע, חשבתי שהוא יאהב את האוויר הנקי ואת מפל המים ועשה רעש שריפא בשבילי המון דאגות כבר אחרי כמה רגעים.
נראה שמון אהב את הנוף, הוא הסתכל סביב בעיניים מלאות עניין, אבל נראה שפחד להביע את עצמו עדיין.
"אם היית יכול, איפה היית בונה בית.. ליד מפל מים או ליד הים?" אני שואל בלי קשר, נזכר פעם שלמדתי שלפעמים השאלות האלה יכולות לגרום לאנשים להיפתח.
ככל שהם יותר מופרחות, ככה הן יותר מעניינות.
"ליד הים.
מפל יהיה רועש מידי בלילה" מון עונה בשקט, מביט על המים נשפכים לבירכה הקטנה מולנו עם ניצוץ בעיניים שאני אוהב.
"ומה אם ליד המפל חיים חדי קרן?" אני מוריד מעליים וזורק את הארנק והפלאפון שלי לרצפה, צופה בו מביט בי בשאלה.
"מה אתה.." הוא ממלמל אבל אני נותן לו מבט ילדותי.
"תענה לי על השאלה, אל תתחמק" אני אומר בנימה קלילה.
"עדין הייתי בוחר את הים" הוא ממלמל בזמן שאני מתחיל להתקרב לבריכה.
"למה? אתה שונא חדי קרן או משהו?" אני מרים אליו גבה, צופה בו מביט בי בעיניים תוהות.
"למה? אתה רוצה להגיד לי שגם חדי קרן הם אמיתיים עכשיו?" הוא עונה בציניות שגורמת לי לחייך.
"צינמוניות" אני קופץ למים, נעמד על האדמה מתחת למים ומזדקף, כולי רטוב.
"מה?מה עשית?" מון נראה מבולבל מאוד מהמעשים שלי..
"אני קורא ליכולת שלך להפוך כל קאמבק לחכמולוגיה 'צינמוניות.
ציניות ומון- צינמוניות" אני מחווה בידי כפרזנטציה ויזואלית, צופה בו נותן לי מבט מבודך.
והוא אמנם לא צוחק, אבל העיניים שלו נראות קצת יותר קלילות, כמעט כאילו הן צוחקות.
"חשבת על זה הרבה, הא?" מון נחזיר בטון ציני ואני צוחק.
"אל תהיה כזה צנמוני" אני אומר בצחוק והוא מחייך סוף סוף- חיוף קטן ומבודר שגורם לי להרגיש כאילו אני מצליח אפילו קצת להוציא אותו מהמצב רוח המדוכדך שלו.
"בריון" הוא ממלמל בצחוק, נראה שזה גם מלחמה פנימית שלו שהוא מפסיק בה- אולי הוא לא רצה לצחוק מהבדיחות שלי אבל הפסיד.
"אתה רוצה שאהיה כמו טומי?" אני שואל אותו והוא מרים גבה בבלבול.
אז אני לוחץ את האצבע שלי על הכתף שלי ואז באופן דרמטי מתחיל לזבל את המוח.
"נשברה לי הכתף, אני לא מאמין שזה כל כך כואב ככה" אני מוסיף על הטון הדרמטי שלי גם תנועות ידיים מגושמות והבעת פנים כאובה שגורמת למון לחייך חיוך קצת יותר גדול .
"אל תהיה מרושע" הוא אומר מבעד לחיוך, מתיישב על הדשא מולי.
"זה גם מה שהוא אמר כשחיכיתי אותו" אני מהנהן בהבעה מתחכמת.
" הוא גם זרק עלי את הנעל של רון כי באותו יום שלו היו עם שרוכים" אני מוסיף , מצליח לחלץ ממנו גיחוך קטן ושקט.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
